דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
הוסף דירוג לספר 9 מדרגים

דפוסי מגורים באוכלוסיה החרדית בישראל

מרפסות סוכה במודיעין עילית
מרפסות סוכה במודיעין עילית
הדס חנני
הסתגרות באשדוד
הסתגרות באשדוד
הדס חנני
תוספות בניה בני ברק
תוספות בניה בני ברק
הדס חנני
בניינים רמת בית שמש
בניינים רמת בית שמש
הדס חנני
בית דירות בשכונה חרדית, אשדוד
בית דירות בשכונה חרדית, אשדוד
עוז אלמוג
הדס חנני
ערך זה מבוסס על פרק בעבודת הדוקטורט, שהוגשה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' עוז אלמוג

נוצר ב-7/24/2008

מאפיינים של בנייני מגורים במגזר החרדי

מיקום הבניינים במרחב

כאשר עוסקים במושג "פרטיות" בהקשר של מגורים, אפשר לבחון אותו בשתי צורות: מבחינת החיים בתוך הדירה או מבחינת הזיקה בין הדירה ובין החוץ. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי 57% מהמשפחות בחרו להתייחס בהגדרת הפרטיות לקשרים שבין הדירה ובין החוץ. לתפיסתן, פרטיות היא חופש מתצפית או משמיעה. 

העמדת הבניינים בערים החרדיות החדשות בהחלט מתייחסת לכך, והמתכננים נמנעו ממה שמכונה "היזק-ראייה". הם השתדלו למקם את הבניינים כך שיהיה קשה לצפות מבית-לבית (מרפסת מול מרפסת או חלון סלון רחב מול חלון סלון רחב). כמו-כן התחשבו המתכננים בְּמיקום החלונות של חדרי השינה.

הדת היהודית מתייחסת לפרטיות בזיקה לראייה כחלק מתרבות של צנעת הפרט. בתורה נאמר: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו...נאום בלעם...מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (במדבר, כ"ד ב'-ה'). רש"י פירש את הפסוק הזה כתיאור מצב בו פתחי האוהלים היו מסודרים כך שאחד לא פנה לעבר משנהו והובטחה הפרטיות: "מה ראה בלעם? ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה, אמר: ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת בבא בתרא, ס' ע"א).

הבטחת הפרטיות על-ידי מיקום נאות של פתחי הבתים אינה עניין של מידה טובה בלבד. בַּמשנה מצוינת זכות משפטית המוקנית לאדם על-מנת למנוע מחברו לפתוח פתח לביתו אם הדבר עלול לפגוע בפרטיותו. לא רק ביתו של אדם מוגן, אלא אף חצרו. "לא יפתח אדם חלונות לחצר השותפין...לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון. היה קטון, לא יעשנו גדול; אחד, לא יעשנו שניים." (משנה, סדר נזיקין, מסכת בבא בתרא, ג' ט' י'). הרמב"ם מוסיף: "אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר חברו מעכב עליו, מפני שמסתכל בו ממנו; ואם פתח, יסתום. וכן לא יפתחו השותפין בחצרן פתח בית כנגד פתח בית, או חלון כנגד חלון" (משנה-תורה לרמב"ם, ספר קניין, הלכות שכנים, ה' ז').

התפיסה התלמודית מתייחסת לחלון בעיקר כמקור לאור. בזמן התלמוד היו החלונות קטנים וכדי להרבות אור בבית היו הפתחים פתוחים במשך שעות רבות. מכיוון שכך התאפשרה גם ההסתכלות לתוך הבית. בימינו פתחי החלונות מוגנים בתריסים. כשאדם רוצה להגן על פרטיותו, הוא מגיף את התריסים.

המושג ההלכתי "היזק-ראייה" נתפס על-ידי בתי-המשפט כיום באופן נרחב כפגיעה בפרטיות בתחומי חיים שונים. שופט בית-המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, למשל, התייחס לסוגיית הפרטיות בהקשר של הטרדה בטלפון ובפקס. בנימוקיו ציין את הסתמכות המשפט המודרני על המושג ההלכתי "היזק-ראייה" תוך הדגשת התפיסה במשפט העברי המתייחסת לחומרה שבפגיעה בפרטיות.

גובה הבניינים

גובהם של רוב בנייני המגורים במגזר החרדי אינו עולה על שש קומות. הסיבה לכך היא הרצון להקל על הדיירים, כך שלא יצטרכו לטפס מדרגות רבות בשבת ובחג. החרדים אינם משתמשים במעלית גם אם מותקן בה מנגנון של מעלית-שבת, וזאת עקב ספקות לגבי כשרותה ואפשרות השימוש בה בשבת. בניינים שגובהם עולה על שש קומות בנויים לרוב על צלע הר - הבנייה הזאת מאפשרת להציב כניסה במחצית גובה הבנין - באמצעות גשר המוביל מהכביש לקומת הכניסה.

ברוב הבניינים החדשים נבנות הקומות החמישית והשישית כיחידת דיור אחת - מיני קוטג'. כלומר - הופכים את החיסרון במגורים בקומה גבוהה ליתרון של דירה גדולה, מרווחת ויוקרתית יותר. דירה שכזאת מותאמת לאוכלוסייה החרדית האמידה יותר.

גם באזורים וותיקים גובהם של הבניינים הוא שש קומות, מפני שהאוכלוסייה החרדית ברובה מתגוררת בבניינים שנבנו בשנות ה- 60 וה-70 של המאה ה-20 שבהן לא היה מקובל, ממילא, לבנות בניינים בעלי יותר משלוש קומות מגורים (לעיתים - בתוספת קומת עמודים).

חומרי גימור

בבניינים החדשים ההעדפה היא לציפוי חיצוני של הבניין – לפחות בחלקו - באבן ירושלמית. במקומות יישוב אחדים (ירושלים, אלעד, מודיעין-עלית, רמת בית-שמש, ביתר-עלית ומעלה אדומים) החוק מחייב זאת (בבני-ברק החוק מחייב לצפות באבן צד אחד של הבניין), ובאחרים הדיירים מעדיפים את ציפוי האבן עקב הזיקה לעיר-הקודש. בשיחות שערכתי עם קבלנים התברר כי בדרך-כלל כדאי להם לצפות את הבניינים באבן מפני שהעלות אינה גבוהה אך היתרונות גדולים הן מבחינת הבידוד והאיטום, הן מבחינת השימור לאורך זמן והן מבחינת המכירה.
בבניינים הישנים הגימור החיצוני הוא בדרך-כלל טיח חלק או מותז (המכונה בסלנג "שפריץ"). סוג גימור זה אינו מחזיק מעמד שנים רבות בלא טיפול. חוסר תשומת-הלב ניכר, ובמרבית הבניינים הישנים אפשר לראות על הקירות החיצוניים עקבות ברורים של פטריות הגורמות לכתמים שחורים.

מרפסת-הסוכה כאלמנט אדריכלי

סוכה ביהדות היא מבנה ארעי הבנוי על-פי כללים הלכתיים מוגדרים שאליו מועברות פעולות המגורים העיקריות, קרי - האכילה והשינה - למשך שבעת ימי חג הסוכות. הסוכה מכוּנה בספר הזוהר "צילא דמהמנותא" (=צל האמונה, השכינה). גודלה המינימלי הוא ריבוע של שבעה טפחים 56-70 ס"מ) וגובהה - עשרה טפחים (80-100 ס"מ). הגובה המקסימלי הוא 20 אמות (= כ- 10 מטרים, שכן מבנה מעל הגובה הזה איננו מוגדר עוד מבנה ארעי), אך לאורכה ולרוחבה של הסוכה אין הגבלה. מידות אלה הן המינימום ההכרחי על-פי ההלכה, ובמציאות מידותיה של הסוכה גדולות יותר. הסכך חייב להיות מחומר צמחי תלוש, שאינו מקבל טומאה וצריך להיות מפוזר על-פני כל השטח המיועד לקירוי, כך שהוא יכסה בסך-הכל מעל למחצית שטח התקרה, באופן שכמות הצל תהיה גדולה יותר מכמות אור השמש - "צִלתה מרובה מֵחמתה". כמו כן, הסוכה צריכה להיות פתוחה לשמיים במידה שתאפשר לגברים הממלאים את מצוות "ישיבה בסוכה" לישון בה כאשר רוב גופם איננו תחת גג כלשהו.

הסוכה היא אמנם חלק מהדת היהודית, ולכן היא מקובלת גם במגזרים הדתיים האחרים, אך במגזר החרדי מדובר בסוכה שונה. בשנים האחרונות נוהגים מרבית הדתיים שאינם חרדיים לבנות "סוכה לנצח" - מבנה המורכב ממוטות מתכת המתחברים זה לזה ועליהם נמתחות יריעות בד לא יציבות המתנופפות ברוח, ומונעות בכך את תלייתם של קישוטים מהודרים ויקרים.למרות שכשרותן של סוכות אלו במידה ויוצרו והורכבו כנדרש – אינה מוטלת בספק, הרי שבשל גדלה האחיד ומידותיה הסטנדרטיות אין היא מתאימה לחלק גדול מן המשפחות החרדיות ועל כן לא רבות הסוכות מסוגה במגזר החרדי. הסוכה במגזר החרדי ניכרת בגודלה, בהיותה בנויה מעץ, במידת ההשקעה בקישוטיה ומעל לכל - בהיותה כשרה למהדרין.

קישוטי הסוכה מהווים מקור לגאווה גדולה למשפחה. במהלך החג מבקרות המשפחות בסוכותיהם של מכרים וידידים. במהלך ביקורי חג אלו נערכת מעין תחרות סמויה לקביעת הסוכה היפה ביותר. חלק מקישוטי הסוכה נקנים וחלקם נוצרים על-ידי בנות המשפחה תוך השקעת זמן ומאמץ רבים. קישוטים אלה הם המקור העיקרי לגאוות המשפחה. הקישוטים נהוגים בכל הזרמים החרדיים למעט בחסידות חב"ד שבה אין מקשטים את הסוכה כלל, משום שהיחס אליה הוא כאל משהו קדוש ביותר אשר אין זה ראוי לקשט אותו בניירות צבעוניים ונוצצים. בחג הסוכות נראות סוכות עץ גדולות בנויות בכל שטח פנוי בשכונות החרדיות - בחצר, ברחוב ובמרפסות המיועדות לכך.

בעבר נהגו לבנות את הסוכה ליד הבית - בחצר או ברחוב. בימינו, כאשר הצפיפות גָדלה ואין אפשרות לבניית כל סוכות הדיירים המתגוררים בבניין בשטח החצר, נוצרה בעיה, אשר חייבה את המתכננים להעלות פתרון שיהיה תואם להלכה אך גם לבנייה המודרנית. הפתרון שנמצא הוא בניית מרפסת-סוכה שתהיה בולטת מהבניין ובה-בעת לא תשמש כגג בנוי למרפסת שבקומה מתחתיה. מרפסות אלה בנויות בצורה מדורגת ומהוות את אחד האלמנטים הארכיטקטוניים הבולטים ביותר של בניין שנבנה במיוחד לאוכלוסייה החרדית.

בערים החרדיות החדשות הוקדשה תשומת-לב ארכיטקטונית למרפסות-הסוכה והן מהוות אלמנט אדריכלי קישוטי, נאה בדרך כלל, של הבניין. מרפסות סוכה מדורגות הדגשת החזית של המרפסת נעשית באמצעות קורות בטון עבות או קירות חלקיים מקושתים, הנראים כחזית תפאורת תיאטרון. מרפסות סוכה קורות בטון האלמנטים האלה יוצרים תחושה של הצנעת הנמצאים על המרפסת, ממש כפי שנעשה בעזרת הנשים בבית-הכנסת. כמו-כן הם משמשים כקישור ויזואלי בין הבניינים. לא תמיד קיים קשר פיסי בין המבנים, אך במבט מרחוק הם נראים כמקושרים באמצעות ה"שרשראות" העוברות לאורך החזיתות ולרוחבן. "שרשראות" אלה כאילו קושרות את הבניינים זה לזה ומסמלות את הקשר ואת התלות של הפרטים בחברה החרדית זה בזה. מרפסות הסוכה בבניינים חרדיים ישנים שונות – ראו הרחבה להלן בפרק "אסתטיקה ותחזוקה".
הנחיית משרד השיכון משנת 2000 היא לבנות מרפסת-סוכה בגודל 3.6-4 מ"ר. המקובל הוא לבנות מרפסת-סוכה גדולה יותר שלפחות 5 מ"ר מתוכה פתוחים לשמיים. 

הסוכה משמשת לעיתים גם כסממן עושר. בחברה החרדית, כאמור, אין כמעט אזורי מגורים המיועדים באופן מוצהר לאוכלוסייה המבוססת מבחינה כלכלית. מרבית עשירי הקהילה מתגוררים בבתי הדירות. ההבדלים הם בפרטים הקטנים ובעיקר - בתכולת הבית. דוגמא להבדל קטן כזה היא מרפסת-הסוכה. בבתיהן של המשפחות העשירות מרפסת-הסוכה גדולה יותר מכל שאר המרפסות שבבניין. 

במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל התברר כי רוב המשפחות (87%) אכן משתמשות במרפסת- הסוכה לצורך הקמת הסוכה. שאר המשפחות מקימות את הסוכה על הגג, בחצר הבית או ברחוב. כמו-כן נמצא כי 52% מהמשפחות השתמשו במרפסת-הסוכה לפעילויות נוספות כגון אחסון, כביסה ומשחקי ילדים וזאת עקב הצפיפות הקיימת בתוך הדירה פנימה. מבין המשפחות שאינן משתמשות במרפסת במשך השנה, כשליש טענו כי אינן מעוניינות כלל להשתמש בה, שליש אחר טענו כי אינן משתמשות בה בגלל גודלה או מכיוון שהיא חשופה למזג-האוויר ושליש נוסף טענו כי אינן משתמשות בה משתי סיבות אלה גם יחד.

שביל הכניסה לבניין 

שביל הכניסה בבניינים החדשים מרוצף לרוב בלבני בטון קטנות וריבועיות בגוֹני אפור ו/או אדום מתוצרת אקרשטיין או דומה לזה. במקביל לשביל הכניסה בנויה "רמפה" קטנה המיועדת לדחיפת עגלות ילדים ואופניים. בשכונת "נאות הפסגה" (במודיעין-עילית) הכניסה לחלק מהבניינים נמצאת הרבה מעל גובה הכביש, ויש צורך לטפס במדרגות כדי להגיע לדלת הבניין. על-מנת להקל על האימהות בהעלאת עגלות הילדים דאגה החברה הקבלנית ליצור בתוך גרם המדרגות "רמפה" המיועדת לדחיפת עגלות הילדים או האופניים.

בחלק מהבניינים הישנים שביל הכניסה עשוי מרצפות בטון אפורות שחלקן מתנדנדות ושבורות, ובחלק אחר השביל מורכב מפרוסות אבן מחוברות זו לזו בבטון.

דלת הכניסה לבניין

בכניסה לבניינים החדשים או המשופצים מותקנת דלת אלומיניום וזכוכית, ולידה - תיבות הדואר. לעיתים קרובות מותקן מכלול עשוי אלומיניום וזכוכית, הכולל את דלת הכניסה ואת הקיר שלידה ובו אינטרקום ותיבות דואר כחלק מקיר הזכוכית. כניסה מסוג זה היא בבחינת סמל סטטוס ומשדרת יוקרה ומגורים בסטנדרט גבוה. 
לעיתים, למרות הרצון להצגת סטנדרט יוקרתי, ישנה הזנחה בדמות קרטונים הזרוקים ליד דלת הכניסה. לעומת-זאת - בבניינים הישנים אין דלת בכניסה והשביל המוביל לבניין מתחבר ישירות לחדר המדרגות, כפי שאפשר לראות בתמונה.

לובי הכניסה

בבניינים הישנים בשכונות הוותיקות של ירושלים יש לעיתים אזור כניסה מובדל מעט מהרחוב אך למעשה, זהו חדר מדרגות מורחב ובו מניחים את עגלות הילדים. 

בבניינים הישנים בבני-ברק, בקריית-צאנז, בשכונת רוממה בירושלים, בכפר חב"ד ובדומיהם אין דלת כניסה לבניין. מהרחוב נכנסים ישירות לחדר המדרגות. השטח של איזור הכניסה לבניין מצומצם ביותר. רוחבו הוא כרוחב שני גרמי מדרגות, ובחלל שנוצר תחת הפודסט של הקומה הראשונה או תחת המשך גֶּרֶם המדרגות המוביל לקומה הראשונה מונחים עגלות ילדים, אופניים וגם סלי קניות שמחוברים אליהם גלגלים - להקלה על סחיבתם.
בבניינים משנות ה- 70 של המאה ה-20 הכניסה לבניין נמצאת בקומת העמודים ושם גם מניחים את עגלות הילדים ואת האופניים. 
בבניינים החדשים ישנו לובי/חדר כניסה נקי ומטופח ובו ממוקמות המעלית והמדרגות. ליד המעלית ישנו שטח נרחב המשמש כחדר כניסה לבניין. בדרך-כלל תלויים בו, עציצים עם צמחי פלסטיק, תמונות נוף לקישוט, לוח מודעות ולעיתים מראה. חדר כניסה בניינים חדשים בלובי של הכניסה מוקצה מקום מוגדר לעגלות ילדים ולאופניים. עגלות ילדים ואופניים לעיתים זהו שטח פתוח ולעיתים זהו חדר ספציפי עם דלת ושלט.
שטח זה הכרחי בבניינים המיועדים לאוכלוסייה החרדית, מפני שבכל משפחה יש בדרך-כלל תינוק או שניים הזקוקים לעגלה. החדר הזה נועד להקל על האימהות ולחסוך מהן את סחיבת העגלות במדרגות ואת מקום האִחסון בדירה.
אם אפשר - משאירים בלובי של הכניסה לבית שטח המשמש גם למשחקים לילדי הבניין.

ברוב הבניינים דלת הכניסה פתוחה. נראה כי אין חשש מגנבות, מפני שהעיר מאוכלסת בשומרי מצוות שהדיבר "לא תגנוב" משמש נר לרגליהם. עם-זאת - יש המנצלים זאת לרעה, כפי שסיפר לי שלמה, שוטר קהילתי חרדי: "לפני זמן מה נעלמו עגלות שהושארו בכניסה לבניינים. האנשים שמו לב שנעלמות בעיקר עגלות חדשות מפירמות יוקרתיות והידיעה הזאת עשתה לה כנפיים. לא עברו כמה ימים עד ששכנה שמה לב למונית שעצרה בכניסה לאחד הבניינים, וממנה יצאה אשה שבזריזות הכניסה לבגז' שתי עגלות ונסעה. אותה שכנה צלצלה אליי וסיפרה לי על זה וכעבור עוד כמה ימים כבר תפסנו את האשה". מהסיפור הזה אפשר ללמוד הן על השארת העגלות בכניסה לבניינים ללא שמירה או קשירה מתוך אמונה שאיש לא יגע בהן, והן על הלכידות הקהילתית המפצה על כך בפעולה מהירה לתפיסת הגנבת. 

מעלית

ברוב הבניינים החדשים מותקנת מעלית המאפשרת גם את הפעלתה כמעלית שבת. השימוש במעלית נעשה רק בימות החול. לא כל הפוסקים מאשרים את השימוש במעלית שבת, ולכן נוהגים שלא לעשות בה שימוש, למעט במקרים של חולים, זקנים או נכים. הנוהג בחברה החרדית הוא כי כאשר קיימת מחלוקת בין הפוסקים, מעדיפים לנהוג על-פי הדעה המחמירה כדי להימנע מחילול שבת. בכל מקרה - המעלית גדולה יחסית על-מנת לאפשר שימוש סביר למשפחות הגרות בבניין, כלומר - המעלית מספיקה לכניסתם של מספר אנשים ונוסף על כך - גם עגלות ילדים.

חדרי מדרגות

בבניינים החדשים הנבנים במודיעין-עילית, באלעד ובביתר-עילית חדרי המדרגות רחבים יותר מאשר בבניינים משותפים במגזר הכללי כדי שיהיה נוח לסחוב בהם עגלות (אם מחליטים שלא להשאירן בחדר העגלות שבלובי). בבתים הישנים המידות מצומצמות יותר ותואמות לחדר המדרגות הסטנדרטי.

מחסנים

ברוב הבניינים אשר נבנו החל משנות ה-70 של המאה ה-20 ישנו מחסן לכל דירה. בבניינים ישנים יותר יש "בוידעם" (חדרון קטן המיועד לאִחסון ונמצא בדרך-כלל מעל לחדר הרחצה). במחסנים האלה מאחסנים כלים לפסח, חלקים לבניית הסוכה, ונוסף על כך - בגדי ילדים אשר אינם בשימוש ו"מחכים" לילד הבא שייוולד למשפחה.

שימוש נוסף במחסנים נעשה, כפי שכתבתי, לצורך "מסחר הלילה". בחלק מהשכונות בירושלים (גבעת-שאול, למשל) ובבני-ברק נוהגים הקבלנים לבנות את המחסנים אך אינם מוכרים אותם לדיירים הרוכשים דירות בבניין. הם משאירים את השטח הזה ברשותם, ולאחר קבלת כל האישורים הרשמיים הנחוצים לאכלוס הבניין הם הופכים אותו לדירות קטנטנות המיועדות להשכרה לזוגות צעירים אשר זקוקים לדירה בשכירות זולה לפרק זמן מוגבל - בדרך-כלל עד שדירתם תהיה מוכנה. אותם קבלנים משכירים לעיתים את הדירות הקטנות האלה גם כמשרדים. 

אסתטיקה ותחזוקה

הבניינים

השכונות הוותיקות בירושלים (מאה שערים, מקור-ברוך, זכרון-משה, גאולה, בית-ישראל, בתי אונגרין, אוהל-משה, מזכרת-משה, בתי-ברוידא, בתי-מונקטאש, בתי-ראנד וכד') אשר נבנו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, היו בזמן בנייתן שכונות מתוכננות ומודרניות, וחלקן אף נחשבו לשכונות יוקרה. בנייני האבן הינם בעלי ייחודיות, אופי וערך ארכיטקטוני, והם מצטיינים בפרטי בניין מרהיבים ביופיים. אולם עם השנים השתנתה האוכלוסייה המתגוררת במקום, והשכונות הפכו לחרדיות. שינוי זה גרם להזנחת הבניינים ולכיעורם באמצעות תוספות בנייה מאולתרות מחומרים זרים לבניין ובאמצעות צינורות וכבלים הנמתחים לאורך הקירות.

נוסף על כך - הוזנחו גם מרצפות האבן. התחושה המלווה את המבקר היא של ארכיטקטורה וסביבה הנשענות על העיקרון - "איש הישר בעיניו יעשה". כלומר - אין חוק ואין התייחסות כלשהי לאסתטיקה. השכונות שלא זכו לשימור ראוי (בניגוד לשכונות אחרות בעיר כגון, ימין-משה ומשכנות-שאננים) נראות כיום למבקר כאסופה של רחובות צרים - לעיתים עד-כדי סמטאות - ישנים, מוזנחים, צפופים, חסרי אופי ארכיטקטוני ולא נעימים.

במרבית ריכוזי האוכלוסייה החרדית (כגון, בני-ברק, קריית-צאנז ואשדוד) אשר נבנו לאחר קום המדינה איכות הבנייה נמוכה הן מפני שלא היו די יֶדַע וחומרים בשנים הראשונות של המדינה והן משום שבשנים המאוחרות יותר חיפשה האוכלוסייה דרכים להוזיל את עלות הבנייה, והקבלנים עשו זאת באמצעות שימוש בחומרים זולים.

בבני-ברק בנויים הבניינים מבלוקים ומטיח, כפי שנהוג בבנייה המודרנית (היישוב נוסד בשנת 1924 והוכרז כעיר בשנת 1950). הבנייה היתה והינה באיכות נמוכה, ובלא תחזוקה מתאימה ניכרות שיני הזמן הנוגסות בבניינים - הטיח החיצוני מתקלף, טיח מתקלף בני ברק הבניינים אינם נצבעים ולכן ישנם כתמי פטריות שחורים על הצבע, חלק מהבניין מסויד וחלק - לא. בבניינים שעליהם הותז "שפריץ", כפי שהיה נהוג בבנייה של אמצע המאה ה-20, איבד הצבע עם השנים את החיוניות ואת הרעננות. רבים מהבניינים מגובבים בתוספות בנייה שונות ומשונות - רובן מאולתרות ונראות כטלאים על הבניין. גם תוספות אשר נבנו מבלוקים נעשו בצורה בלתי מקצועית, ולכן נוצרו סדקים בין החלקים המקוריים של הבניין ובין התוספות.

תוספות החדרים נועדו להקל על הצפיפות הָרַבָּה בדירות. המשפחה החרדית שבֵּיתָהּ נעשה קטן מדַי אינה נוהגת לעבור לדירה גדולה יותר. ההעדפה היא להישאר בדירה הקיימת ולהרחיבה. הסיבה לכך היא כלכלית, אך בעיקר נודעת השפעה למוסדות החינוך שהילדים הולכים אליהם ושאותם אין רוצים לעזוב. לפיכך - אפשרויות המעבר הן מצומצמות והמשפחה נשארת באותו המקום. אם בכל-זאת עוברים דירה, עושים הכל על-מנת שהדירה החדשה תהיה בקרבת מקום, כך שהילדים לא ייאלצו להחליף את מוסדות הלימוד.

בבניינים החדשים ברמת בית-שמש ובערים החרדיות אלעד ומודיעין-עילית הבנייה איכותית, ונעשית על-פי מפרטים של משרד השיכון. 
ברמת בית-שמש הבניינים חדשים יחסית, כאמור, מצופים באבן ירושלמית, ומרביתם בני 5-6 קומות. חלק מהגגות מכוסים רעפים ומותקנים עליהם קולטים של דודי-השמש. ישנם גם מעט קוטג'ים טוריים יוקרתיים יותר. בסך הכל המראה הוא אסתטי ומסודר.

בקריה החסידית, קריית-צאנז הבניינים הם מסוף שנות ה-50, משנות ה-60 ומשנות ה-70 של המאה ה-20. כלומר - הם ישנים ומוזנחים מאד, קירותיהם החיצוניים מטוּיחים, וניכר כי לא טופלו ולא תוחזקו במשך שנים. במרבית הבניינים מצאתי צבע מתקלף, תוספות בנייה מאולתרות ולא אסתטיות, צינורות וכבלים גלויים וסדקים בקירות.

ברובע ז' החרדי באשדוד וברובע ג' שכמעט כולו חרדי בנויים שיכונים משנות ה-60 של המאה ה-20 אך גם בניינים חדשים יחסית. כל הבניינים מוזנחים למדַי. השיכונים הישנים נבנו כפי שהיה נהוג בשנות ה-60 של המאה ה-20 – "שיכוני רכבת" באיכות נמוכה ביותר של חומרים ועבודה. הבניינים לא סוידו ולא טופלו, מתוחים עליהם כבלים וצינורות רבים ועל הגגות מותקנים דודי שמש. בבניינים החדשים, אשר צופו באריחי קרמיקה על-מנת ליצור מראה עשיר, מכובד ויוקרתי, נושרים האריחים עקב בנייה באיכות נמוכה ועבודה זולה ולא מקצועית. התופעה הזאת בולטת עוד יותר בגלל הקרבה היחסית לים – הלחות והמליחות מחייבות הקפדת-יתר על איכות החומרים ועל העבודה. נוסף על כך - הצבע מתקלף בבניינים רבים, וישנן תוספות בנייה בעייתיות מבחינה אסתטית.
ברובע ג' המתחרד אפשר להבחין מיד אלו מהבניינים מאוכלסים בחרדים ובאלו בניינים האוכלוסייה מעורבת – על-פי מספר אנטנות הטלוויזיה המוצבות על הגג. בבניין חילוני בניין חילוני מותקנות אנטנות רבות, בבניין מעורב - אנטנות בודדות, ובבניין חרדי- אין כלל אנטנותבניין חרדי (בכך תרמו החרדים, ללא ספק, לשיפור אסתטי של סביבת המגורים).
בבניינים אחדים בשכונה המתחרדת הותקנו רמקולים גדולים המכריזים על כניסת השבת. הרמקולים האלה גדולים, בולטים, מלווים בכבלים רבים ואינם חלק אינטגרלי מהבניין. נוכחותם הכעורה מדגישה שוב כי בעיניהם של החרדים האידיאולוגיה ויצירת הסביבה האמונית עדיפות על ערכי האסתטיות.

רוב הבניינים שבהם שבהם מתגוררים חסידי סערט ויז'ניץ (כ-700 משפחות) ברמת-ויז'ניץ בחיפה, נבנו בשנות ה-70 של המאה ה-20 ושייכים לטיפוס הבית הקבלני המשותף. לאחרונה עברו מרבית הבניינים האלה שיפוץ חיצוני שכלל צביעה, עיטור החזיתות באבן, התקנת דלת כניסה לבניין, התקנת גגון רעפים מעל לדלת הכניסה ושיפור המסתורים של בלוני הגז. בבניינים שלא שופצו אפשר לראות פטריות שחורות על הקירות, צבע דהוי וכד'. חלק קטן מהבניינים הם בבנייה חדשה. דווקא בניינים אלה, המצופים באריחי קרמיקה, סובלים מהזנחה, מסגירת מרפסות-סוכה באופן לא אחיד וכד'.
חוסר האחידות וההזנחה הבאים לידי ביטוי בחזיתות הבניינים הבולטים לעין בערים ובשכונות החרדיות, כפי שתואר לעיל, מגיעים לדרגה של "מפגע אסתטי". 

בערים החדשות - אלעד, מודיעין-עילית וביתר-עילית - הבניינים מצופים אבן (כל הבניין או חֶלְקוֹ) והם אסתטיים ומטופחים. אפשר לומר בהכללה כי הבניין הטיפוסי איננו משדר פתיחוּת והזמנה להיכנס בשעריו. נהפוך הוא - הבניין בכללותו משדר תחושה של מבצר. החלונות קטנים למדַי והווילונות והתריסים מוגפים ברוב שעות היום - תחושת הסתגרות כלפי פנים וניתוק מהחוץ הסובב. בניין אינטרוברטי. בניינים מבצר מודיעין עילית ישנה תחושה כי התופעה הזאת משקפת גם את החברה החרדית בכללותה, אותה חברה המתייחסת לעצמה ולחבריה כמי שניצבים כחומה בצורה וכהגנה על הדרך האמיתית של היהדות. במעגל החיצוני חברה זאת מתנתקת מהעולם החילוני והמודרני הסובב אותה. היא יוצרת במוּדע ובמתכוון חומה הסוגרת עליה. גטו. במעגל הפנימי יותר המשפחה החרדית מסתגרת בביתה, חשדנית ומתעלמת מהסביבה החיצונית.
הבניינים בערים החדשות מתוכננים מראש כך שלכל משפחה ישנה אפשרות להרחיב את ביתה (כולל - אישור בנייה מראש מוועדת התכנון והבנייה) בחדר או בשניים נוספים. זוהי הסיבה לכך שכמה מן הבניינים בנויים כפירמידה - הדירות בקומת הקרקע מעידות על מקסימום שטח הבנייה, ובכל קומה שמעליהן השטח הבנוי מראש קטן יותר, כך שאפשר להגדיל את הדירות עד למקסימום שטח הבנייה על-פי הבנייה של קומת הקרקע. כאשר משפחה מרחיבה את דירתה, ההרחבה נראית כחלק אינטגרלי של הבניין ולא כטלאי.
הבניינים בערים החרדיות החדשות נראים מטופחים ושמורים בצורה אסתטית. עם-זאת - קיים חוסר אחידות מינורי בחזיתות הבתים - תוספת סורגים ומעקות שונים, גידור החצר בקומות הקרקע בתוספת בד שמשונית בצבעים שונים, פרגולות במרפסות, מנועי מזגנים גלויים וכד'. חוסר האחידות הזה נובע הן מצרכים שונים של המשפחות המתגוררות בבניין והן מחוסר רגישות לאסתטיקה במרחב הציבורי ומהעדר פיקוח עירוני.

השפעת מרפסת-הסוכה על האסתטיקה

מרפסת-הסוכה משמשת לצורך דתי במשך שבוע אחד בשנה. עקב הצפיפות הרבה בדירה החרדית הטיפוסית ובשל ההזדקקות לכל שטח אפשרי סגרו בדירות רבות בבניינים חרדיים ישנים את מרפסת-הסוכה בקירות קלים (בדרך-כלל - תריסים מפלסטיק וחלונות במסגרות אלומיניום) ובתקרה מיוחדת המאפשרת את הזזתה בעת הצורך ואת פתיחת שטח הסוכה לשמיים. באזורים אשר לא נועדו לאוכלוסייה החרדית בונים את הסוכות בחצר, ברחוב או על הגג. לעיתים מעדיפים להקים קונסטרוקציית מתכת המשיקה למרפסת הסלון, ועליה בונים את הסוכה. אפשר לראות את סגירת מרפסות-הסוכה כמעט בכל ריכוזי האוכלוסייה הוותיקים. בערים החדשות המינון אמנם נמוך יותר עדיין אך הוא קיים, וסביר להניח שעם השנים גם בערים אלה תיראינה יותר ויותר מרפסות סגורות באותו אופן. סגירה פרקטית זאת יוצרת חלק מהכיעור האסתטי הנפוץ ביותר במגזר החרדי.
מרפסות-הסוכה הבולטות מקו המבנה מזכירות את הבנייה בסגנון הבאוהאוז. הסוכות מותאמות בדיוק לגודלה של המרפסת המיועדת לבנייתן, גם כאשר המרפסת מעוגלת או בעלת זווית כצורת האות 'ר'. בחלק מהמרפסות מוסיפים הדיירים פרגולה, וזו משמשת הן להצללה מסוימת של המרפסת לאורך השנה והן כבסיס טוב להנחת הסכך בחג הסוכות. פרגולה למרפסת סוכה יש לציין כי פרגולות העץ במרפסות הן מאפיין טיפוסי לכלל החברה הישראלית, ולכן בהתקנתן בבניינים המשמשים את החברה החרדית יש משום אלמנט המשמש כמפחית סטיגמות. בבניית פרגולות מסוג זה על-ידי החרדים ישנה עדוּת לקשרים ולספיגת נְהָגים מכלל האוכלוסייה. בניית הפרגולות היא אימוץ אלמנט פיסי מהחברה החילונית והתאמתו לערכי המסורת והדת.
"תוצר לוואי" של חג הסוכות הם חומרי הבנייה של הסוכה שאותם יש לאחסן במשך השנה. היות ששטחי האחסון הדירתיים מצומצמים, מוצאים החרדים פתרונות שונים, כגון - קשירה לתקרת המרפסת, אחסון בקומת העמודים של הבניין, במקום מסתור ליד הבניין ועוד. בכל הפעולות האלה יש משום מפגע אסתטי. בערים החדשות מאחסנים הדיירים את חלקי הסוכה במחסנים הפרטיים שלהם,אך לעיתים ישנם גם פתרונות אחרים, למשל - במסתור הכביסה.

סורגים

במרבית הפתחים בדירות המגזר החרדי מותקנים סורגים לא בגלל איום חיצוני של פריצה, אלא כהגנה מפני נפילה של ילדים - "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים, ד' ט"ו). הסורגים מורכבים על החלונות וכהגבהה למעקות המרפסות (הגבהה זאת משמשת גם כתמיכה לצורך חיזוק וייצוב הקירות של הסוכה). לעיתים נראה הבניין כבית-כלא מסורג ומוגן, האומר למתבונן מבחוץ - "אין כניסה למרחב הפרטי". תחושת ההסתגרות מתעצמת ב"עזרתם" של התריסים המוגפים והווילונות המוסתים במרבית שעות היום. כל משפחה מתקינה סורגים כִּראוּת עיניה, כך שהתוצאה היא בניין בעל מראה של טלאי על טלאי. 

חלק מהסורגים ישרים ונמצאים במישור אחד עם הקיר, וחלקם מעוגלים ובולטים מהקיר. בכך נוסף שטח קטן לדירה הצפופה. על השטח הזה אפשר להניח צעצועים, מצעים ופריטי לבוש קטנים לייבוש. בעת הצורך נוהגת הָאֵם החרדית להניח על תחתית הסורג את ילדה הפעוט. שהייתו שם נעימה לו ומעניינת מפני שמרחב המבט שלו גדול. הָאֵם יכולה לעמוד ליד החלון עם בנה הפעוט ובה-בעת גם לצפות בילדיה הבוגרים יותר המשחקים ליד הבית או להשאירו לבדו ולעסוק בענייניה. הסורג מְתַפקד בעצם כ"לול התינוקות" במגזר הכללי. במבט על הבניינים אפשר לראות שבמרבית הדירות קיימת אחידות בהחלטה על איזה חלון להרכיב סורג עגול ועל איזה - סורג שטוח. הסורגים השטוחים מורכבים על חלונות חדר השינה של ההורים, ועל כל שאר החלונות - סורגים מעוגלים. חדר השינה של ההורים הוא מקום מאד אינטימי, ולכן הם משתדלים לא לפתוח בו את התריסים יותר מהדרוש לאוורור, ובוודאי שלא להניח שם מצעים או ילדים. לכן אפשר לחסוך את עלותו של הסורג הבולט ולהתקין בחדר השינה של ההורים סורג שטוח שעלותו זולה יותר.

חבלי כביסה

בדירות רבות בבני-ברק, באשדוד, בכפר חב"ד, בקריית-צאנז וכד' מתוחים חבלי כביסה לאורך קירות הבית, ועליהם תלויה בפרהסיה הכביסה לייבוש. הכביסה כוללת ציציות לבנות, חולצות לבנות, גופיות לבנות, מכנסיים שחורים, מעילים שחורים, בגדי ילדים - בעיקר בשחור ובלבן - בגדי ילדות צבעוניים, מצעים ומגבות. ערכי הצניעות נשמרים בכך שלא נראים תלויים על החבלים פרטי לבוש אינטימיים. אלה נתלים לייבוש בתוך הדירות, או שהם תלויים על חבלי הכביסה כך שהם מוצנעים מאחורי סדין גדול התלוי בַּחלק הפונה לרחוב.

בערים החדשות, אלעד ומודיעין-עילית, מותקנים בהתאם לחוק מסתורי כביסה בכל הדירות. ברוב הדירות הכביסה אכן תלויה מאחורי מסתורי הכביסה או מיובשת במייבשי כביסה. למרות-זאת - לעיתים, בימים של עומס, נראית גם כביסה תלויה על חבלים.

תיבות דואר

בשכונות הוותיקות של ירושלים ובעיקר בבתים הבנויים סביב חצר מרכזית מותקנות תיבות הדואר ליד דלת הבית. תיבות הדואר מוזנחות בדרך-כלל, בלא שמות הדיירים עליהן, וחלקן אפילו שבורות. בבתים החדשים בבני-ברק, בקריית-צאנז, באשדוד, ברמת ויז'ניץ וברמת בית-שמש תיבות הדואר מסודרות למדי, ושמות הדיירים רשומים עליהן (בכתב יד). בחלק מהבניינים התיבות מותקנות ליד דלת הכניסה לבניין, ובאחרים הן מהוות חלק בלתי נפרד מדלת הכניסה לבניין. זוהי יחידה העשויה אלומיניום וכוללת דלת כניסה (מסגרת אלומיניום שבתוכה זכוכית) ולצידה מעין קיר שבו קבועות תיבות דואר ומעליהן ומתחתיהן - זכוכיות.

בערים החדשות, אלעד ומודיעין-עילית תיבות הדואר הן במצב טוב, שלמות, ועל מרביתן רשומים שמות הדיירים. בערים אלה מיועדות תיבות הדואר לחלוקת דפי מידע ועלוני פרסום. דברי הדואר מחולקים בנקודות חלוקה שכונתיות.
ליד תיבות הדואר ניצב בדרך-כלל פח אשפה המיועד להשלכת דפי פרסום המחולקים בהן.

לעיתים מותקן על הקיר שליד תיבות הדואר לוח מודעות לשימוש דיירי הבניין. בעיקר מופיעות שם מודעות פרסום שונות. ומעט מודעות עוסקות בעניין תרומות, מצוות או שכנות טובה. בבניינים שבהם לא מותקן לוח כזה מדביקים מודעות ישירות על הקיר ליד תיבות הדואר.

בלוני גז

ברוב הבניינים הישנים בבני-ברק, בשכונת רוממה בירושלים, בקריית-צאנז, בכפר חב"ד ועוד, מותקנים בלוני גז בגדלים שונים ובאופן הרחוק מלהיות בטיחותי. בלוני הגז האלה גלויים לאורך קיר הבניין או בקומת העמודים והצנרת שלהם מתוחה לאורך הקירות וּמוּעדת לפגיעה. אפשר לומר שסכנה גדולה נשקפת מהם.

בשכונות הוותיקות בירושלים בלוני הגז הם בעיקר בלונים קטנים, וגם הם מותקנים באופן לא בטיחותי - בדרך-כלל ליד דלת הכניסה לדירה. ברמת-ויז'ניץ מותקנים בלוני הגז בצורה בטוחה במסתור המיועד להם.

באלעד ובמודיעין-עילית בלוני הגז מותקנים באופן בטיחותי. בלוני הגז הגדולים מגודרים ומוגנים, ובבניינים שבהם מותקן צובר גז באדמה נמצאים המונים באזור תָּחוּם, וצינורות הגז מסומנים על-פי החוק בצבע צהוב.

גדרות

בהתאם לכללי הצניעות, המקובלים בחברה החרדית, אין זה נאה שאדם העובר ברחוב יוכל להביט אל החצר הפרטית או אל המרפסת הפרטית. לכן נוהגים הדיירים להסתיר את עצמם ולמנוע אפשרות להביט בהם. הם עושים זאת בעזרת מתיחת בד שמשונית בצבעים שונים או על-ידי התקנת גדר צפופה. בדי השמשונית הצבעוניים נמצאים בדרגות התבַּלוּת שונות, ולכן הם יוצרים מראה לא אסתטי.

גינון

כחלק מחוסר ההתייחסות לנושא איכות הסביבה במגזר החרדי, ברוב היישובים החרדיים הוותיקים הגינון בשטחים הפרטים אינו זוכה לתשומת-לב. העזובה ניכרת. במקום המיועד לגינון יש בעיקר חול, מרצפות שבורות, עשבים או שברי רהיטים. בכל מקום זרוקים ניילונים, ניירות, אריזות חטיפים וכלים חד-פעמיים. כך בבני-ברק, בקריית-צאנז, באשדוד, ברמת בית- שמש ועוד.

בחלק קטן מהבניינים ישנו גינון מינימלי הכולל בעיקר גדר חיה, עצים בודדים, דשא שנאבק על חייו ובנקודות מעטות ממש שתולים פה-ושם פרחים.

בערים החרדיות החדשות כמעט שאין חצרות המשותפות לכל הדיירים, מפני שהניסיון בריכוזים החרדיים הוותיקים הראה כי חצרות אלה נותרות מוזנחות ולא אסתטיות. הדבר נובע משילוב בין מספר סיבות - חוסר מוּדעוּת (וחוסר יֶדַע) של הציבור החרדי לטיפוח השטחים המשותפים בבניין בכלל ובגינה בפרט. נוסף על כך - משאבים כלכליים מצומצמים אשר אינם מאפשרים שכירת גנן לטיפול בגינה. השטח העוטף את הבניין מחולק בדרך-כלל בין הדירות הבנויות בקומת הקרקע והופך לחצרות פרטיות. משיחות עם קבלנים ועם משווקי דירות התברר כי הם מעדיפים למכור את הדירות צמודות הקרקע לציבור הספרדי המוּדע יותר לטיפוח. הציבור החסידי איננו מעוניין בדרך-כלל לקנות דירות עם גינה, ואם הם רוכשים דירה צמודת קרקע – הם מרצפים את כל השטח. בגינה הטיפוסית נשתלים שיחים מסביב לשטח ומשמשים כגדר חיה וכהגנה על צנעת הפרט, ומלבדם - עץ נוי או שניים. חלק מהשטח מרוצף ומשמש לבניית הסוכה ובשאר הימים מציבים עליו שולחן פלסטיק וכסאות. בשטח הנותר שותלים דשא.
בהכללה אפשר לומר כי בעיר אלעד שבה מתגורר, כנראה, רוב ספרדי נראות חצרות הבתים מסודרות ומטופחות למדַי אף שאפשר להבחין מידי פעם בגינות פרטיות צחיחות ומוזנחות. אלעד היא העיר החרדית היחידה שבה מוצבות ברחובות מכולות לאיסוף גזם מגינות התושבים. נוסף על הארנונה הרגילה גובה המועצה המקומית אלעד מן התושבים 10 ש"ח נוספים, והיא משתמשת בהם על- מנת לטפח את השפ"פים (שטחים פרטיים פתוחים), כלומר - את השטחים השייכים לכלל הבניין והמיועדים לגינון לא כחצרות פרטיות של דירות בקומת הקרקע. במודיעין-עילית ישנם הבדלים בין השכונות השונות. ב"קריית-ספר" הוותיקה ישנן גינות מטופחות למדַי, אך ב"אחוזת ברכפלד" וב"נאות הפסגה" שבהן הבניינים חדשים רוב החצרות צחיחות
.
ביישובים החרדיים החקלאיים כפר חב"ד ומתיתיהו מרבית הגינות דומות מאד לגינות במושבים חילוניים. השטחים רחבים ומטופחים למדי. שתולים בהם עצים, שיחים, דשא ופרחים. כמו-כן נמצאים גם משחקי ילדים - מגלשה, נדנדות, "בית" וכד'.

פרוייקט יחיד מסוגו במגזר החרדי הופעל בשכונת רוממה בירושלים. שותפים לפרוייקט עיריית ירושלים, החברה למתנ"סים והמִנהל הקהילתי ברוממה. תחילת הפרוייקט באוגוסט 2006, ומטרתו להפוך שטחים פרטיים פתוחים (שפ"פ) מוזנחים למטופחים, תוך עידוד המוּדעוּת ולקיחת האחריות של הדיירים לנעשה בסביבת מגוריהם. בפרויקט הזה השתתפו דיירים של חמישה בניינים בשכונת רוממה.
השם שניתן לפרוייקט הוא "חצר גינת ביתן המלך" (מגילת אסתר א' ו'), וכוונתו היא לרמוז לכך שכאשר חצר הבית וגינתו יושלמו ויטופחו, ירגישו הדיירים המתגוררים בבית כמלכים. לצורך העבודה סיפקה העירייה מטאטאים, מגרפות ושקיות לאיסוף האשפה. על הדיירים הוטל לנקות את השטחים השייכים לבניינים שבהם הם מתגוררים, והילדים שהשתתפו במבצע הניקיון קיבלו מתנה - כובע וחולצה. לאחר ניקוי השטח, שתל גנן במקום צמחים ודשא, והוא מגיע פעמיים בחודש לטפל בגינה. הדיירים השתתפו גם בכשליש מעלוּת הפרוייקט. הסכום למשפחה היה 40-100 ש"ח בהתאם למספר הדיירים בבניין וביחס לשטח הגינון.

בביקור שערכנו בחודש מאי 2007 בבניינים שדייריהם השתתפו בפרוייקט, נראה היה שהדיירים משתדלים לשמור על שטחי הגינון נקיים, והצמחים מושקים ומטופלים. בשיחה שקיימתי עם העובדת הקהילתית היא ציינה שהדיירים מרוצים מאד מהתוצאה של הפרוייקט. לדעתי, אפשר שזוהי סנונית ראשונה המעידה על התחלה של יצירת תבניות התנהגות חדשות במרחב הפרטי והציבורי בחברה החרדית. השינוי הזה יושג רק לאחר שהחרדים ישַנו את התפיסה הערכית ויפנימו אותה, ולכך אפשר יהיה להגיע רק אחרי חינוך הציבור.

מבנה הדירה החרדית הטיפוסית

שטח הדירה

על-פי מכון גיאוקרטוגרפיה נכון לשנת 2000, שטח הדירה הממוצעת במשק-בית חרדי הוא 94 מ"ר (באוכלוסייה כולה - 104 מ"ר), אך רוב המשפחות (כ- 60%) מתגוררות בדירות קטנות מ- 100 מ"ר.
32.4% הן דירות קטנות מ- 85 מ"ר.
37.5% הן בנות 86-100 מ"ר.
30.1% גדולות מ - 100 מ"ר.

מספר חדרים

סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה (נכון לשנת 2000), מצא כי בדירת משק-בית חרדי יש בממוצע כ - 3.6 חדרים, לעומת 3.7 חדרים בכלל האוכלוסייה היהודית. כ- 17% בלבד ממשקי-הבית החרדיים מתגוררים בדירות, שגודלן יותר מ- 4 חדרים, וכ - 45%, מתגוררים בדירות בנות שלושה חדרים ופחות.

בהנחיות משרד השיכון לתכנון בנייני מגורים לחרדים מומלץ כי גודל דירת 2 חדרים יהיה 63-74 מ"ר, גודל דירת 3 חדרים יהיה 70-92 מ"ר, גודל דירת 4 חדרים יהיה 93-111 מ"ר, גודל דירת 5 חדרים יהיה 112-130 מ"ר וגודל דירת 6 חדרים יהיה 120-140 מ"ר. הגודל המומלץ של הדירות משתנה בהתאם לגובה הבניין מ- 2-7 קומות. ככל שהבניין גבוה יותר כך הדירה גדולה יותר.

צפיפות הדיור

על-פי נתוני הלמ"ס, צפיפות הדיור הממוצעת של משקי-הבית החרדיים באוכלוסיית הגרעין הגיעה ל- 1.4 נפשות לחדר (באזורים מסוימים היא אף גבוהה יותר: 1.9 נפשות לחדר בשכונות כרם אברהם, תל-ארזה ומחניים בירושלים; ו- 1.8 בשכונת רמת אלחנן דרום). הנתון המקביל באוכלוסייה היהודית הכללית הוא 1.0 נפשות לחדר, ובאזורים שבהם מתגוררת אוכלוסייה יהודית ברמה חברתית-כלכלית גבוהה, צפיפות הדיור נמוכה יותר - 0.6 נפשות לחדר. רווחת הדיור של האוכלוסייה משמשת כאחד האינדיקטורים המשקפים מעמד כלכלי. ככל שהרמה הכלכלית גבוהה יותר, צפיפות הדיור נמוכה יותר - ולהיפך.

דרישות בתכנון דירה בעבור המגזר החרדי

התכנית של הדירה החרדית הטיפוסית יכולה להיות דומה באופן עקרוני לדירה החילונית הטיפוסית, אך צריכים להיות בה מספר אלמנטים שונים:
על המתכננים להציב את הסלון ואת המטבח כך שהמשפחה הרוצה בכך תוכל לסגור כל אחד מהחללים הללו במחיצה קלה וניידת או בקיר קבוע ובו דלת. משפחות שירצו יוכלו להשאיר את החללים האלה פתוחים, כפי שמקובל במגזר הכללי. אלה שמעדיפים להשאיר את החללים פתוחים הם בדרך-כלל בני משפחות צעירות ומודרניות המהוות חלק מקבוצה הולכת וגדלה של חרדים (גם חסידים וגם ליטאים) העוברים תהליך של היפתחות לחברה הכללית בישראל. המשפחות הללו מאמצות לעצמן חלקים מהתרבות הישראלית הכללית אשר אינם מתנגשים בדרישות החיים החרדיים. לא כל המשפחות הצעירות מעוניינות לאמץ שינויים. ישנם רבים המעדיפים לשמור על התפיסות המסורתיות המקובלות בקרב רוב הציבור - וכך גם בנושא המגורים. לאלה צריכה להינתן האפשרות לסגור את המטבח ואת הסלון בדלת.
בדירה החרדית חייבת להיות פינה לנטילת ידיים - נפרדת מחדרי הרחצה והשירותים עקב האיסור לברך במקום שבו נמצאים ערומים אך בסמוך להם (חדרי השרותים והאמבטיה הינם היחידים ללא מזוזה בפתחם וזאת מן הסיבות הנ"ל) .פינה שכזאת קיימת גם בדירות של דתיים ממגזרים אחרים, אך שם נהוגה גם נטילת ידיים בכיורים אחרים עקב הקפדה פחותה.
בדירה החרדית חייבים להיות שני חדרי ילדים לפחות או אופציה להרחבת הדירה, כך שהמשפחה תוכל ליצור חדרים נפרדים לבנים ולבנות.
לדירה חייבת להיות צמודה מרפסת שתשמש לבניית סוכה. מרפסת זאת חייבת להיות פתוחה לשמיים, לפחות בחלקה. כלומר - אסור שתהיה מרפסת נוספת בנויה מעליה.

חלוקת הפונקציות בדירה

כניסה

דלת הכניסה במרבית הדירות ממוקמת כך שבעת פתיחתה לא יוכלו הבאים לבית להביט פנימה ולצפות במה שמתרחש בו (בעיקר בגלל הצניעות), אך זוהי בפירוש אינה מבואה, ולכן בדירות רבות לא נמצא מקום לתליית מעילים ליד הדלת, אלא במקום אחר בדירה, למשל - במסדרון.

בדירות ישנות או בכאלה שלא נבנו במיוחד לאוכלוסייה החרדית נמצא מגוון פתרונות לאיזור הכניסה לדירה - מחלל פתוח הכולל את המטבח, את הסלון ואת הכניסה ועד סגירת החדרים כך שגם למטבח וגם לסלון תהיה דלת שאפשר לסוגרה כדי שלא כל הנכנס לדירה יהיה מסוגל לראות את כל השטח.

הנחיית משרד השיכון המתייחסת לדירות חדשות אשר נבנות בעבור האוכלוסייה החרדית, היא לתכנן את הכניסה לדירה באמצעות מבוא ובו מקום לתלות מעילים וכובעים שהם חלק מהלבוש המקובל על האוכלוסייה החרדית (ובעיקר אצל החסידים) בכל ימות השנה.

סלון

על-פי הנחיות משרד השיכון מומלץ כי שטח הסלון בדירות 2-3 חדרים יהיה 15 מ"ר ורוחבו המינימלי יהיה 3.4 מ'. בדירת 3.5 חדרים מומלץ כי שטח הסלון יהיה 15 מ"ר ורוחבו המינימלי יהיה 3.6 מ'. בדירות 4-4.5 חדרים מומלץ כי שטח הסלון יהיה 18 מ"ר ורוחבו המינימלי יהיה 3.6 מ'. בדירות 5-6 חדרים מומלץ כי שטח הסלון יהיה 20 מ"ר ורוחבו המינימלי יהיה 3.6 מ'. כמו-כן יש לתכנן אפשרות לסגירת חדר הדיור על-ידי מחיצה או דלת.
הנחיות אלה תואמות את המציאות בשכונות החדשות. הרוחב המינימלי של הסלון נקבע על- מנת לאפשר הצבת שולחן אוכל גדול וארון ספרים. אם החדר רחב מעט יותר אפשר להוסיף גם ספה.

לעיתים אפשר למצוא בסלון החרדי (בעיקר אצל משפחות שאינן נמנות עם הקבוצות הקיצוניות) גם פינת ישיבה הכוללת ספות ושולחן סלוני. בדרך-כלל הפינה הזאת היא מצומצמת, ואת עיקר השטח תופס בה שולחן האוכל הגדול, הניצב במרכז הסלון.

בראיונות שקיימנו התברר כי המשפחות החרדיות מעדיפות שבמידת הצורך אפשר יהיה להפריד את הסלון משאר חדרי הבית. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי 72% מן המשפחות שגרו בדירות שלא היתה בהן אפשרות לסגור את הסלון, היו רוצות לעשות כך. ההפרדה יכולה להיות על-ידי דלת או "אקורדיון" (דלת נגררת עשויה מחומר רך היוצר במראהו קפלים כשל אקורדיון) או כל צורה אחרת. היא דרושה לצורך תפקודיו השונים של החדר בשעות שונות של היום ובימים שונים. למשל: בנות המארחות חברות מעדיפות לסגור את הדלת וליצור הפרדה מהבנים. הסלון הסגור מאפשר לבנים או לאב ללמוד בו בשקט. כאשר מדובר בבית ובו בנות בוגרות, וכאשר מדובר בקבוצה (לרוב, מן המגזר הליטאי) בה מקובלות "פגישות" בין בת המשפחה לבין המועמד להיות חתנה הפוטנציאלי, הופך הסלון הסגור להכרח. אליו יוכנס ה"בחור שבא לפגוש" וכאשר יפרשו ההורים, תתאפשר לזוג ה"נפגשים" פרטיות מסוימת בה יוכלו להתחיל בבניית היכרותם.

סגירת הסלון מאפשרת לשמור על נקיונו בְּיֶתֶר קלוּת. סגירה או אי סגירה של הסלון משפיעה על אפשרויות ההלנה בו. כאשר אי-אפשר לסגור את החדר יוכלו לישון בו בעיקר הילדים הקטנים והבנים. כשהוא ניתן לסגירה, יוכלו לישון בו בוגרים או בנות. למשל, אפשר לארח ללינה ילדים נשואים או בנים הלומדים בישיבה וגרים ברוב הזמן מחוץ לבית, כך שאין להם מיטות קבועות בחדר הבנים. כלומר - בהתאם למידת הפרטיות בסלון מחליטה המשפחה מי מתאים לישון בו.

מטבח

הנחיות משרד השיכון ממליצות על תכנון מטבח בשטח 10 מ"ר וברוחב מינימלי של 2.4 מ' בלא קשר לגודל הדירה.

מידת הרוחב המומלצת מאפשרת להתקין במטבח ארונות ודלפק אכילה או שולחן קטן. בפועל לא תמיד נבנים המטבחים בדירות החדשות בהתאם להמלצות אלה. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי גודל המטבחים בדירות השונות נע בין 7-19 מ"ר.

בהמלצות משרד השיכון יש קשר בין הגדלים המוּצעים לחדרים השונים (סלון, חדרי שינה) ובין מספר החדרים בדירה. כלומר - ככל שישנם בדירה יותר חדרים והיא גדולה יותר כך גדלים החללים השונים. ביחס למטבח, לעומת זאת, צוין בהנחיות המשרד כי הגודל המומלץ של המטבח בכל הדירות הוא 10 מ"ר וזאת מפני שבמגזר החרדי לא תמיד יש קשר בין מספר החדרים בדירה לבין מספר הנפשות המתגוררות בה. המשפחות החרדיות מגיעות לשיא גודלן מהר יחסית, אך הן אינן ממהרות להחליף את דירתן. כך שמטבח בדירת 3 חדרים צריך להתאים בגודלו לשירות משפחה המונה לעיתים 8-10 נפשות.

הנחיית משרד השיכון היא כי אם מאווררים את המטבח דרך מרפסת שירות, יש להוסיף וֶנטה לקיר חוץ. כמות הבישולים במטבח של המשפחה החרדית היא רבה, ולכן יש לדאוג לאוורור טוב כדי למנוע מריחות טיגון ובישול להישאר בתוך הדירה. במרבית הדירות המטבח הוא חדר סגור ובו חלון חיצוני לאוורור, ולעיתים יש גם יציאה למרפסת-שירות סגורה או למרפסת פתוחה המשמשת בחלק מהדירות כמרפסת-סוכה.

כאשר התכנית מאפשרת לבחור בין מטבח פתוח לבין מטבח סגור, מרבית המשפחות מעדיפות את האופציה של מטבח סגור. המשפחות החרדיות גדולות, ולכן המטבח נדרש לשעות פעילות רבות. המטבח איננו מקום ייצוגי ושיתופי כמו בחברה החילונית אלא מקום של עבודה, בעיקר בעבור האשה ובנותיה. המטבח הוא מקום שבו צריך להכין אוכל לנפשות רבות. השימוש באוכל מוכן וקפוא מקובל במידה מועטה בלבד, לכן לא תמיד הוא מסודר ועדיף שאפשר יהיה לסגור את הדלת ובכך להסתיר מעיני האורחים את אי הסדר. כאשר חוסר הסדר מוסתר לא נפגע המוניטין של אֵם המשפחה כעקרת בית למופת, כ"בלאבוסטע".

פינת אוכל

ברוב הדירות, הן הישנות והן החדשות, לא קיימת פינת אוכל נפרדת. בחיי היום-יום אוכלים בני המשפחה במטבח סביב שולחן קטן או דלפק צר, ובשבתות וחגים הארוחות נערכות סביב שולחן האוכל הגדול הנמצא במרכז הסלון.

אף שאין שימוש בפינת האוכל מגדיר משרד השיכון את שטחה. בהנחיית משרד השיכון נרשם כי גודל פינת האוכל יהיה 8 מ"ר והיא תתוכנן באחת משתי האלטרנטיבות: הגדלת המטבח לאפשרות אכילה של כל המשפחה בו או הקטנת המטבח וצירוף השטח הנותר לפינת אוכל גדולה מחוץ למטבח בעבור כל בני המשפחה.

חדרי שירותים ורחצה

ברוב הדירות, הן הישנות והן החדשות, ישנם לפחות שני חדרי שירותים. באחד מהם ישנה אסלה בלבד, ובשני ישנם אסלה, כיור רחצה ואמבטיה. בהתחשב במספר הנפשות במשפחות החרדיות ברור הצורך ביותר מאסלה אחת בדירה. הדבר חשוב ביותר בעיקר בזמן ההתארגנות של בני המשפחה ליציאה לעבודה וללימודים בשעות הבוקר. בחדר הרחצה הראשי תהיה כמעט תמיד אמבטיה לשם רחיצת ילדים קטנים ובעיקר על-מנת לאפשר לאִִשה בתום ימי הנידה להכין את עצמה לקראת הטבילה במקווה. בבתים שבהם אין אמבטיה תעשה האשה את ההכנות לטבילה באחד מחדרי הרחצה המיועדים לכך במקווה. אם יש חדר שירותים נוסף בצמוד לחדר ההורים, הוא כולל בדרך-כלל כיור, אסלה ומקלחת.

המציאות אכן תואמת את הנחיית משרד השיכון, כי בכל יחידת דיור יש לתכנן שירותים כפולים. על-פי ההנחיות, השטח של חדר הרחצה הראשי יהיה 4 מ"ר וברוחב מינימלי של 1.65 מטר (רוחב זה מתאים לגודל האמבטיה המינימלית). שטח חדר השירותים יהיה 1.1 מ"ר. אם קיים חדר רחצה הצמוד לחדר השינה של ההורים יהיה שטחו 3.2 מ"ר. נוסף על כך יש להימנע מתכנון חדר שירותים וחדר אמבטיה כחדר פנימי בלי חלון, ואם חדר השירותים וחדר האמבטיה מתאווררים דרך מרפסת השירות, יש להוסיף וֶנטה לקיר חוץ ולמצוא פתרון לאוורור בזמן פעולת שעון שבת, משום שהפעולה הזאת איננה מאפשרת את הפעלת הוונטה ללא חילול השבת. בכל הדירות של המשפחות החרדיות בהן ביקרתי לא נתקלתי בוונטה אלא רק בחלון לאיוורור.

במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי גודלם של חדרי הרחצה נע בין 3.22 מ"ר ל - 4.83 מ"ר וחדרי השירותים - בין 1.04 מ"ר ל - 1.44 מ"ר.

פינה לנטילת ידיים

נטילת הידיים היא חלק מהלכות היהדות, ולכן איננה אופיינית רק למגזר החרדי, אך מכיוון שהחרדים מעדיפים לנקוט תמיד את השיטה המחמירה יותר, הם יעדיפו שלא לאלתר וליטול ידיים בכיור המטבח אלא ליצור כיור מיוחד המיועד לנטילת הידיים. בכל הדירות אשר נבנו בעבור הציבור החרדי ישנו כיור המיועד לנטילת ידיים. הכיור מותקן לעיתים בתוך גומחה ולעיתים במסדרון בצמוד לחדר השירותים (ובו האסלה) ובקרבה לחדר הרחצה. הסיבה להפרדה היא האיסור לברך על נטילת ידיים בתוך החדר שבו מתערטלים.
כיור זה משמש גם לנטילת ידיים לארוחה. כאשר מתארחים אורחים בבית המשפחה ו/או כאשר נערכת שמחה (בר מצווה / ארוסין / שבע ברכות) נוצר "צוואר בקבוק" עת נעמדים האורחים ליטול את ידיהם לסעודה. כיור זה ישמש כשסתום לחץ לנטילת ידיהם של האורחים ואף יאפשר למנוע אורחים (ואורחות) לא רצויים מכניסה אל המטבח אשר בעת שמחה אינו נראה במיטבו.

בדירות שלא נבנו במיוחד לציבור החרדי ונקנו על-ידיו בשלב מאוחר יותר נערכים בדרך-כלל שיפוצים על-מנת להתאים את הדירה לחיים החרדיים. אחד הפרטים הדורשים שינוי הוא הוספה של כיור לנטילת ידיים. משפחות חרדיות השוכרות דירה שאיננה מותאמת לצרכיהם מאלתרים פתרונות. למשל, נטילת ידיים בכיור המטבח.

על-פי הנחיית משרד השיכון, כיור רחצת ידיים (בעבור נטילת ידיים) יתוכנן מחוץ לתא השירותים בתוך גומחה.

חדר שינה להורים

על-פי הנחיות משרד השיכון, גודל חדר השינה המיועד להורים יהיה 10-12 מ"ר. רוחב החדר המומלץ על-ידי משרד השיכון הוא 2.9 מטר. רוחב זה מאפשר הצבת שתי מיטות ונוסף עליהן - שידה או שתיים. כאשר שטחו של החדר הוא 10 מ"ר, אורכו יהיה כ- 3.4 מטר, וארון הבגדים יהיה ממוקם על הקיר הניצב מול המיטות. דבר זה ישאיר מקום למעבר בין המיטות, מסביב למיטות ואל הארון וממנו. החישוב הזה מראה כי בחדר שאֵלֶּה הן מידותיו אי-אפשר לכלול את הריהוט המומלץ על-פי הנחיות משרד השיכון: שתי מיטות כל אחת 190X80 ס"מ, שולחן כתיבה 100X60 ס"מ, כיסא, ארון 180X60 ס"מ, כוננית לילה, אפשרות לשידה ומיטת תינוק.
על-פי שיטת המודול המרחבי, חדר שאפשר לשים בו גם מיטת תינוק וגם שידה חייב להיות בגודל של מינימום 13 מ"ר, במידות 3.803.40X מטר. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל אכן נמצא כי כל החדרים ששטחם עד 9 מ"ר הוערכו כקטנים מדי. 68% מהחדרים בגודל 10 מ"ר הוערכו כקטנים מדי, ורק 17% מהחדרים בני 11- 12 מ"ר הוערכו כקטנים מדי.
בחדרי השינה שביקרתי בהם ריהוט החדר כלל שתי מיטות, שידה קטנה בין המיטות (לעיתים היו שתי שידות), ארון בגדים ולעיתים שולחן טואלט. בחלק מהחדרים היתה גם עריסת תינוק.

חדרי ילדים

הנחיית משרד השיכון לגבי גודלם של חדרי השינה בדירה היא: כשיש חדר שינה אחד גודלו יהיה 12 מ"ר. כשיש יותר מחדר שינה אחד - גודלו של חדר שינה 1 - חדר הורים, יהיה 10-12 מ"ר, שאר חדרי השינה: חדר שינה 2 – יהיה בגודל 14 מ"ר, חדר שינה 3 – יהיה בגודל 12 מ"ר, חדר שינה 4 – יהיה בגודל 10-12 מ"ר, חדר שינה 5 – יהיה בגודל 10 מ"ר, גודלו של חצי חדר יהיה 7 מ"ר. בפועל - במרבית הדירות החדשות הנבנות כיום חדרי הילדים הם בגודל של 10-12 מ"ר. בדירות הישנות טווח השטחים רחב הרבה יותר. בחלק מהדירות שביקרתי בהן החדרים גדולים יותר (כ-15 מ"ר), ומותאמים למגורי 3-4 ילדים ואף ליותר מכך. בדירות אחרות שעברו שיפוצים במשך השנים (ודיירים שונים) מצאתי גם חדרים קטנים (המוגדרים לעיתים כחצי חדר) המיועדים לילד אחד או שניים.
משרד השיכון ממליץ גם שחדרי השינה המיועדים לילדים יתוכננו כך שאפשר יהיה לחלקם לחללים קטנים יותר (באופן זמני או קבוע). המשפחות החרדיות מעדיפות ליצור בשטח נתון שני חדרי ילדים לפחות על-מנת לאפשר הפרדה לחדר בנים ולחדר בנות. אם ישנם יותר חדרים, אפשר לחלק את הילדים לא רק על בסיס מינם אלא גם על-פי קבוצות הגיל שלהם.
את השטח המיועד לחדרי השינה אפשר לחלק בשתי צורות: מספר קטן של חדרים גדולים, או מספר גדול של חדרים קטנים.
במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא שבמשפחות שבהן ישנים עד 3 ילדים בחדר היתה העדפה לחלופה הראשונה (61%), ובמשפחות שבהן ישנו 4-6 ילדים בחדר ההעדפה היתה לחלופה השניה (67%). כלומר - קיים קשר, אם כי לא חד-משמעי, בין מספר הילדים שאותם צריכה המשפחה לחלק בין החדרים ובין האפשרות המועדפת. מספר גדול יותר של ילדים מחייב מגורי ילדים אחדים בחדר אחד, ואז מעדיפים לחלק את החלל למספר חדרים נפרדים, כך שתתאפשר יותר פרטיות לילדים.
אם בחדר צריכים להתגורר ילדים אחדים, נמצא כי על-פי שיטת המודול המרחבי השטח הדרוש ל- 3 ילדים הוא 15 מ"ר (במידות של 3.903.90X), ול- 4 ילדים - 19 מ"ר (במידות של 3.904.90X). על-פי חישוב זה לכל ילד יש מיטה משלו, ובחדר ישנם שני שולחנות כתיבה וארון המוגדל ביחס למספר הילדים.
בכל הדירות שביקרתי בהן היתה הפרדה בין חדרי הבנים לבין חדרי הבנות. בחדרי הילדים הריהוט כלל מיטות בהתאם למספר הילדים וארון בגדים. בחלק מהחדרים היה גם שולחן כתיבה. בדירות שבהן לא היה שולחן כתיבה הכינו הילדים את שיעורי הבית על שולחן האוכל במטבח או בסלון.

מרפסת שירות

בכל הדירות שביקרתי בהן היתה מרפסת שירות כלשהי, שבה היו מכונת הכביסה ובדרך-כלל גם מייבש הכביסה ונוסף על כך - ארון לחומרי ניקוי ולכלי ניקוי.
הנחיית משרד השיכון היא שגודל מרפסת השירות יהיה 3.2-5 מ"ר, בהתאם לגודל הדירה. בפועל נמצא במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל שגודל מרפסת השירות הוא כ- 2-6 מ"ר. מנתוני המחקר עולה כי הקשר בין מרפסת השירות לבין המטבח משמעותי יותר מאשר הקשר לחדר הרחצה.

31% העדיפו מרפסת שירות שתהיה צמודה למטבח, 17% העדיפו מרפסת שירות שתהיה צמודה לחדר הרחצה, ו - 52% העדיפו שמרפסת השירות תהיה צמודה הן למטבח והן לחדר הרחצה.

מרפסת סוכה

מיקומה של מרפסת-הסוכה מבחינת הקשר אל הדירה אינו קבוע. משרד השיכון ממליץ כי הגישה למרפסת-הסוכה תהיה בעדיפות הראשונה מחדר הדיור, בעדיפות השנייה - מהמטבח (שלא דרך מרפסת השרות) ובעדיפות השלישית - מחדר השינה הגדול.

חדר ארונות

הנחיית משרד השיכון היא כי במקרים שבהם נבנה חדר ארונות גודלו המומלץ בדירת 4 חדרים יהיה 2.4 מ"ר עד לגודל של 3.6 מ"ר בדירת 6 חדרים. חדר ארונות הוא תופעה חדשה יחסית בבנייה בעבור החברה החרדית. לדעתי, חדר הארונות בגודל המוצע הוא בבחינת סמל סטטוס יותר מאשר מקום אחסון יעיל ונוח, כפי שהיה עם הופעתו בחברה הכללית. שטחו המצומצם מעיד על יעילותו הנמוכה, אך עצם הימצאותו בדירה מהווה סמל המעיד על העלייה הכללית ברמת החיים ועל הרצון לחקות נקודות קטנות מחיי החברה החילונית הכללית וּלְאַמְּצָן. 

מרחבים בדירה החרדית

רקע

במחקר אִובחנו שלושה מרחבים הנמצאים בדירת המגורים החרדית: 
1. המרחב האמוני – זהו לב-ליבו של הבית החרדי. המרחב האמוני מזכיר לאדם החרדי מי הוא ומה הוא, וכולל את כל הסממנים החיצוניים המבטאים בעצם את המהות העמוקה ביותר של המשפחה החרדית. בלעדי הסממנים הללו לא ייכון בית יהודי חרדי. המרחב הזה מתייחס בעיקר לשתי מצוות המהוות את לב האמונה היהודית – שמירת השבת וטהרת המשפחה. מצוות נוספות בעלות חשיבות רבה - קביעת מזוזות על משקופי הדלתות בדירה וזכרון לחורבן בית-המקדש.
2. המרחב האמוני-מודרני – זהו תחום הביניים הכולל את תומכי האמונה, קרי - האביזרים, הפינות בדירה והסממנים הקשורים לדת היהודית. קיומם של כל אלה מתאפשר עקב העלייה ברמת החיים וההתפתחויות הטכנולוגיות של העידן המודרני. חלק מן הסממנים האלה הוא נוהג של השנים האחרונות וחלקם - פתרונות מודרניים למצוות שבזמנים קודמים נמצאו להן פתרונות אחרים.
3. המרחב המודרני – בתחום זה נכללים מנעמי החיים במאה ה-21, כלומר - אביזרים ומכשירים שאין כל קשר ביניהם לבין הדת היהודית. הם מצויים בבית היהודי מפני שזהו העידן המודרני, ופיסות מאורח-החיים של החברה הכללית מחלחלות אל תוך החברה החרדית. מרבית המכשירים והאביזרים האלה אינם עומדים בסתירה להלכה ולמסורת היהודית, חלקם עברו "גיור" והותאמו לשימוש החרדים, ומיעוטם (כמו המחשב והאינטרנט) עדיין נלחמים על מקומם.

המרחבים האלה אינם מתוחמים וברורים. הם שזורים זה בזה וביחד הם יוצרים את מרקם החיים האופייני המתנהל בדירת המשפחה החרדית במאה ה-21.
להלן נמנה את הסממנים, את האביזרים, את הריהוט ואת החדרים שלכל אחד מהם חלק בפסיפס הגדול יותר המרכיב את התחום שעימו הם נמנים. חלק מן המרכיבים מנותח ומוסבר בהרחבה במקומות אחרים בעבודה זאת, וחלקם מוצג בהרחבה בפרק הזה.

המרחב האמוני

עיקר המרחב האמוני המתייחס, כאמור, למצוות שמירת השבת וטהרת המשפחה מתבטא בדירת המגורים החרדית בסלון ובחדר השינה. בחללים אלה ניכרים הפרטים הקשורים למצוות הרלוונטיות, והם מפורטים בהתאמה בפרק העוסק בשמירת השבת - בדירת המגורים ובפרק העוסק בַּקשר הזוגי.

מרכיבים נוספים של המרחב הזה הם המזוזה וציון זכר לחורבן בית-המקדש. אף שאינם ייחודיים למגזר החרדי מצאתי לנכון להזכירם עקב ההקפדה היתרה הנהוגה ביחס אליהם.

המזוזה

בפתח כל החדרים בדירה החרדית (כמו גם בבתיהם של דתיים מזרמים אחרים) מותקנות מזוזות על המשקוף בצד ימין של הכניסה לחדר, בהתאם לכתוב בתורה - "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשערך" (דברים ו', ט' , דברים י"א, כ'), ובשולחן ערוך - "מצוות עשה לקבוע מזוזה בכל פתח, ואפילו יש לו כמה חדרים ולכל חדר פתחים אחדים העשויים לכניסה וליציאה, אף-על-פי שהוא רגיל רק באחד מהם, מכל מקום כולם חייבים במזוזה." (שולחן ערוך, הלכות מזוזה, סימן י"א א').

המילה "מזוזה" היא מילה נרדפת למילה "משקוף". במשך השנים שינתה המילה הזאת את משמעותה המקובלת, וכיום היא מציינת את הקלף שעליו רשומה פרשת "שמע" המותקן על משקוף הדלת.

בתי המזוזות (קרי - ה"קופסאות" שבתוכן מונח הקלף) המקובלים במגזר החרדי נחלקים לשני סוגים עיקריים בהתאם לפתח שבו קבועות המזוזות: בתי מזוזות מהודרים, יקרים (למשל, כאלה העשויים מכסף), מפוארים וגדולים מותקנים על משקוף דלת הכניסה לדירה ועל פתח הסלון, ובתי מזוזות פשוטים יותר מותקנים על הפתחים האחרים. בתי המזוזה היקרים והמפוארים זוכים להערכה רבה ומקובלים כמתנות לנישואין או לחנוכת בית.

הקלף של המזוזה עלול להיפגם כתוצאה מהזמן החולף או מפגעי מזג האוויר, ולכן המזוזה צריכה להיבדק 3 פעמים בשבע שנים. בדיקת המזוזה נעשית על-ידי סופר סת"ם מוסמך או על ידי דיירי הדירה.

המזוזה והנוהג לנשקה בכניסה לבית הם בבחינת תזכורת והצהרה – זהו בית יהודי, והיהודי הנכנס בשעריו מתחייב לנהוג בהתאם למצופה ממנו בהתאם לציוויי התורה וההלכה. מובן שהדבר נכון לכל בית יהודי דתי, אך בבית החרדי התזכורת הזאת מצטרפת לסממנים האחרים ומדגישה אותם ביתר-שאת.

זכר לחורבן בית המקדש

באיזור הכניסה לבית נוהגים להשאיר חלק מהקיר – בדרך-כלל ריבוע בגודל אמה על אמה = 48X48 ס"מ - ללא צבע ולעיתים אף ללא טיח - זכר לחורבן בית המקדש. "משחרב בית המקדש, תקנו חכמינו זכרונם לברכה שבכל שמחה יהא בה זכר לחורבן....וגזרו שלא יבנה לו ישראל בנין מסויד ומצויר כבנין המלכים. ולא יסיד את כל ביתו בסיד, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדי לזכור החורבן" (קיצור שולחן ערוך, סימן קכ"ו סעיף א'). בבתים שבהם אין משאירים חלק כזה נוהגים לתלות תמונה של ירושלים או של הכותל המערבי או תמונה ובה רשום פסוק מהמקורות המתייחס לעניין החורבן (נהוג בעיקר בבתים המשתייכים לזרמים דתיים אחרים).

שולחן השבת

השבתות והחגים באים לידי ביטוי פיסי בחדר האירוח המכונה בשיח החילוני – "סלון" ובפי חלק מהאוכלוסייה החרדית – "חדר שבת". השם הזה מעיד על מרכזיותו של החדר בעבור המשפחה החרדית בשל חשיבותה של השבת ומרכזיותה בחייו של כל יהודי חרדי.

שולחן האוכל המרכזי בבית החרדי נקרא "שולחן השבת". השולחן ממוקם בסלון שהוא החדר הגדול ביותר בדירה בשל סמליותו – הידור וכיבוד השבת והערך הרב של התכנסות המשפחה סביבו בכל שבת וחג. בדירות שביקרתי בהן נוכחתי כי השולחן הטיפוסי הוא בגודל 1.8X1מטר (עם אפשרות הגדלה במטר נוסף). הוא מיועד לישיבת 6-8 אנשים לפחות ובאמצעות ההגדלה אפשר להוסיף לשולחן עוד ארבעה אנשים. השולחן התופס את מרבית שטחו של הסלון משמש את המשפחה לארוחות המהודרות הנערכות בשבתות ובחגים בלבד. צ'רצ'מן ופרנקל ציינו במחקרם כי זהו הסטנדרט המקובל במשפחה החרדית. עוד נמצא במחקר כי ב - 100% מחדרי המגורים היה שולחן אוכל גדול (הניתן להגדלה). בדרך-כלל היו סביבו ששה כסאות או יותר (ב- 89% מהחדרים). במשפחות שבהן היכולת הכלכלית גבוהה, שולחן השבת גדול יותר, והמערכת כולה, קרי - השולחן והכסאות המפוארים - עשויה עץ כהה ומגולפת ביד אומן.
בבתים רבים הכסאות סביב השולחן הם משני סוגים – עם משענות ידיים ובלעדיהן. הכסאות עם משענות הידיים נחשבים למכובדים יותר. כסא בעל משענות ידיים יקר יותר מכסא בלי משענות ידיים. המשפחה החרדית רוכשת בדרך-כלל כסא אחד עם משענות ידיים והוא מיועד לאבי המשפחה. לעיתים נרכש כסא כזה גם לָאֵם. כסאות אלה ניצבים בראשי השולחן, והילד החרדי יודע שיש כסאות מיוחדים לאבא ולאמא שעליהם אין הוא מורשה לשבת. הילד החרדי לומד (גם באמצעות סדר הישיבה סביב השולחן) את הערך החשוב של כיבוד אב וָאֵם המופיע בעשרת הדיברות מיד לאחר שמירת השבת – "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶךָ - לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ' י"א).
במשפחות שיש בהן ילדים צעירים מאד ותינוקות נהוג "להלביש" את הכיסאות בכיסוי פלסטיק שקוף וקשיח לצורך הגנתם ושמירה על נקיונם. לאותו צורך "מלבישים" גם את הספה הנמצאת בסלון. נוסף על כך - מכסים בעת סעודות השבת את המפה הפרוסה על השולחן במפה נוספת העשויה ניילון שקוף ועבה.

ארון הספרים

ארון הספרים הוא פריט ריהוט הכרחי בדירה החרדית - כמו שולחן השבת. הוא מוצב בסלון ומעבר לשימושו הפונקציונלי – אִחסון ספרי הקודש (תלמוד בבלי, מחזורים, ספרי פירושים, שו"ת וכד') - הוא מסמל את המהות הלמדנית התורנית של הבית היהודי. כמו-כן - האב החרדי נוהג ללמוד בשבת עם בניו נושא כלשהו הקשור בדרך-כלל לפרשת השבוע.
ארון ספרים פשוט הוא ארון פונקציונלי, בלא קימורים ובלא גילופי עץ ועיטורים. הוא עשוי מחומרים זולים – פורמייקה או מלמין, עיצובו בקווים ישרים, וגודלו צנוע. מחירו של ארון זה הוא כ- 3,000 ש"ח. במשפחות מעוטות יכולת ישתמשו גם במזנון ישן כל עוד יוכלו לאחסן בו ספרי קודש ולהצהיר בכך כי זהו "בית יהודי". ארון ספרים מהודר עשוי עץ כהה, בעל קימורים וגילופים וכולל בתוכו ויטרינה אחת לפחות. מחירו של ארון כזה הוא לפחות 10,000 ש"ח וככל שעולה דרגת הידורו כך עולה גם מחירו.
ארון הספרים המהודר מוזמן במיוחד מנגר שזהו תחום התמחותו, והוא נוצר על-פי המידה הנדרשת. הארון עשוי לרוב מעץ מלא וכהה (ההעדפה היא לעץ מהגוני) כבד מאד ומקרין מכוּבדוּת. חלקו התחתון עשוי דלתות סגורות ומעליהן חלק המיועד לאחסון ספרים. לעיתים יש לו דלתות זכוכית לשמירת הספרים מאבק ולעיתים המדפים שלו פתוחים. המדפים הפתוחים נועדו להקל על העיון ובה-בעת לסמל את הלמדנות של הגברים בבית – ללמדך שאלה הם ספרים שמשתמשים בהם לעיתים תכופות, וסגירתם מאחורי דלתות זכוכית תכביד על השימוש. בחלק התחתון הסגור מאוחסנים בדרך-כלל, תפילין, אלבומים משפחתיים, מפות שבת, כלי אוכל לשבת וכד'. הפרסומות בעיתונות החרדית מתייחסות לארון הספרים, לשולחן השבת ולכסאות במושגים של תורה, גדוּלה ומלכותיות.

הוויטרינה

הויטרינה (אחת או יותר) מהווה חלק בלתי נפרד מארון הספרים ולרוב מוצגים בה אביזרי היודאיקה של המשפחה - כלי כסף ותשמישי קדושה כגון כלי להחזקת נר להבדלה, גביעים לקידוש, פמוטים, מלחיות, קופסאות לבשמים, קופסא לאתרוג, כלי לדבש, חנוכייה ובית-מגילה למגילת-אסתר. במהלך חייה של משפחה גדֵלה כמות הכלים הן כתוצאה מהשיפור במצב הכלכלי המאפשר רכישת כלים נוספים מהודרים יותר והן כתוצאה מהתבגרות הבנים והתרחבות המשפחה. התרחבות המשפחה מתבטאת במספר הפמוטים לנרות שבת - בתחילת הנישואין נוהגות הנשים להדליק זוג נרות שבת, ועם כל לידת ילד נוסף עוד נר שבת, כלומר - פמוט נוסף. נהוג לקנות פמוט גדול הכולל נרות אחדים, ואם מספרם איננו די, מוסיפים פמוטים ככל הנדרש. כל אחד מן הבנים החוגג בר-מצווה מקבל כמתנות גביעים אחדים לקידוש. הגביעים האלה מיתוֹספים גם הם לוויטרינה.
כמות כלי הכסף בבתי חסידים עולה על כמותם בבתי הליטאים. הציבור החסידי עבד לאורך הדורות והרוויח כסף, לעומת הליטאים שעסקו בעיקר בלימוד תורה. מכיוון שכך יכלו החסידים להרשות לעצמם לרכוש כלים מהודרים רבים. כיום - גם אם ישנם ליטאים העובדים ומרוויחים כסף, הם נוהגים על-פי המסורת ואינם רוכשים כלי כסף רבים.

סטנדר

בחלק מהדירות מוצב בסלון החרדי סטנדר. הסטנדר הוא שולחן קטן, גבוה (דומה לדוכן נואמים) אשר על חלקו העליון מניחים את ספר הלימוד. כאשר יושבים ניתן "לנדנד" את ה'סטנדר', להרחיקו או לקרבו ואף להתנדנד עמו. הסטנדר הינו הריהוט הסטנדרטי בבתי המדרש שבישיבות. הימצאו של הסטנדר בסלון מדגישה את הקשר הישיבתי של בעל הבית.

הספה

 בסלון החרדי המודרני מוצבים בצד שולחן האוכל ספה וכורסאות לשם אירוח או ישיבה משותפת של בני המשפחה (במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי ב- 99% מהחדרים היתה ספה וב-56% היתה כורסה או שתיים). מידותיהן ומספרן של הספות ושל הכורסאות קשורים לשטח הסלון. אם יש די מקום מציבים גם שולחן סלוני נמוך (במחקר נמצא כי ב- 44% מהחדרים היה שולחן סלוני נמוך), ואם אין די מקום מציבים רק ספה בלא כורסאות. מקובל גם לארח סביב שולחן האוכל.
סוג הספות תלוי במצב הכלכלי של המשפחה. בבתי זוגות צעירים הספה החדשה מוגנת בניילון קשיח (כמו הכסאות שליד שולחן האוכל) על-מנת שתוכל להחזיק מעמד עוד שנים רבות. בבית שבו רוב הילדים כבר עזבו נותרות, בדרך-כלל, הספות המותשות מהוהות למדַי, אך למרבית הזוגות אין אפשרות לקנות ספות חדשות. בבית שבו הפרוטה מצויה הספות הן מודרניות, עשויות עור רך ואינן "ממוגנות", מכיוון שלא תהיה שום בעיה להחליפן בבוא העת. בבתי חרדים מודרניים נמצאים גם פריטי ריהוט שונים אשר נרכשו ב"איקֶאה" שהיא, כאמור, חנות שומרת שבת, ולכן הציבור החרדי מורשה לקנות בה.
בבתי המחמירים אין ספות בסלון. הסיבה לכך היא שישיבה על הספות משמעה מראית עין של ביטול זמן. ביטול זמן פירושו - אי עשיית דבר לשם תכלית (בישול, נקיון וכו') ובעיקר - ביטול תורה, ואלה נתפסים כדברים שליליים (מסיבה זאת ומסיבות נוספות לא נראה חרדים הולכים לאיטם ברחוב, ותמיד הם נראים ממהרים מאד, והליכתם היא על סף הריצה).
מיטה המיועדת לשנתם של בני זוג לא תוצב בדרך-כלל בסלון. במחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא כי רק ב- 4% מהדירות היתה בסלון מיטה המיועדת לשינה. הסיבה לכך היא האיסור לקיים יחסי מין בחדר בו נמצאים ספרי קודש. אם אין למשפחה פתרון אחר להלנת אורחים, יציבו בסלון ספה הנפתחת למיטה, אך בזמן לינת בני זוג יכסו את ארון ספרי הקודש. "חדר שיש בו ספרי קודש, גמרות, חומשים מודפסים, מזוזות, קמיעות וכולי מותר לשמש [= לקיים יחסי מין, ה.ח.] בו ובלבד שיכסם בשני כיסויים".

ריהוט נוסף

בחלק מהדירות נמצאים בסלון פריטי ריהוט נוספים אשר אינם הכרחיים לצרכי הדת, וקיומם שם הוא חלק מהחיים המודרניים. כך, למשל, מזנון (על-פי מחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל נמצא ב-45% מן החדרים), מכונת תפירה (על-פי מחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל, ב-16% מן החדרים), רדיו או מערכת סטריאו (על-פי מחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל, ב- 13% מן החדרים) ופסנתר (על- פי מחקרם של צ'רצ'מן ופרנקל , ב- 9% מן החדרים).
עקב האיסור המוחלט להכניס את "מכשיר השיקוצים" המכונה גם "טמבלויזיה" הביתה, לא ראיתי טלוויזיה אף באחד מחדרי הסלון שבהם ביקרתי. האיסור איננו מעוגן בפסקי הלכה אלא בצווים שפורסמו לאורך השנים בעיתונות החרדית ובהם אסרו הרבנים ופוסקי ההלכה על השימוש בטלוויזיה. האיסור נובע מהתכנים הלא ראויים המשודרים בה ולא בשל בעייתיות במכשיר עצמו.

תמונות

תמונת הרב

במקום בולט בדירה, בדרך-כלל בסלון, תלויה תמונתו של הרב או האדמו"ר שאליו נושאים בני המשפחה את עיניהם. על-פי התמונה אפשר לזהות את הזרם שהמשפחה משתייכת אליו. משפחות חסידיות תתלינה את תמונת האדמו"ר המכהן בחסידות שהם משתייכים אליה, ולעיתים אף תוסֵפנה כאות כבוד גם את תמונת האדמו"ר הקודם, שהוא בדרך-כלל אביו של האדמו"ר הנוכחי. אם יש למשפחה תמונה של האדמו"ר עם מישהו מבני המשפחה יתלו גם את התמונה הזאת.
אנשי הזרם הליטאי נוהגים לתלות את תמונתו של ה"חפץ-חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין 1838-1933, ה"חזון איש" או "הסטייפלר" (רבי יעקב ישראל קנייבסקי. גיסו של ה"חזון איש" ואביו של הרב חיים קנייבסקי) למשל. באמצעות תמונות הצדיקים ו/או ה"גדולים" הללו מזכירים לעצמם בני המשפחה את מחויבותם למילוי המצוות ואת שאיפתם לנסות ולהגיע קרוב עד כמה שאפשר למדרגה הרוחנית העליונה שבה נמצא הצדיק (ראו - הרחבה בערך "השבת ושמירתה במגזר החרדי").. בחנויות בבני-ברק אפשר למצוא מבחר של תמונות רבנים, אדמו"רים וגדולי הדור מכל הזרמים ומכל הפלגים בעבר ובהווה.


אם תלויות בבית תמונות נוספות, הרי אלה הן תמונות נוף, תמונות פרחים, ועבודות-יד שנעשו בדרך-כלל על-ידי אֵם המשפחה או על-ידי אחת הבנות. עבודות יד אלה כוללות רקמת פסוקים מהתנ"ך, יצירת תמונות תלת-מימדיות של נופי הארץ, של מקומות קדושים וכד'. כלות צעירות נוהגות להכין תמונות בעבודת יד לחמותיהן. בדירות שבהן תלויות תמונות אין אלה תמונות אמנות בעלות ערך אלא הדפסים מסחריים באיכות נמוכה. יתר-על-כן - תליית התמונות היא אקראית. בדרך-כלל תלויה תמונה בודדת בגובה רב בלא כל התייחסות לעיצוב החדר. אם תלויות מספר תמונות אין גם כל התייחסות לקומפוזיציה בתלייתן.
בחנויות לקישוטי בית או בחנויות לתמונות בבני-ברק אפשר לקנות את תמונות הנוף, הפרחים והטבע הדומם. 

תאורה

התאורה הפלואורסנטית או התאורה מסוג PLהן הנפוצות ביותר. השימוש בתאורה הפלואורסנטית נפוץ הן מכיוון שזוהי תאורה הנותנת אור לבן, בהיר ורב והן משום שזו תאורה חסכנית בצריכת החשמל שלה. לעיתים מוצבת בסלון נברשת מהודרת יותר שבה מדליקים אור רק בשבת או בחג - לתוספת הידור השבת. בבתים שבהם היכולת הכלכלית גבוהה יותר מתקינים נברשות מהודרות. לעיתים יהיו אלה נברשות עם אבני קריסטלים (המזכירות את השנדלירים המקובלים בבתי-הכנסת המפוארים). אבני הקריסטל מנצנצות באור יקרות, ומשרות אווירה של הידור בעת ארוחת השבת.

חיפוי רצפה

בבתים הישנים הריצוף הוא בדרך-כלל מסוג טרצו בגודל 20X20 ס"מ. בבתים חדשים או בבתים משופצים מעדיפים החרדים אריחי קרמיקה או גרניט פורצלן בגודל 33X33 ס"מ או 40X40 ס"מ. הריצוף המקובל בדירות החדשות יותר הוא בגוונים בהירים – בז', קרם, חום בהיר וכד'.
מכיוון שנפשות רבות מתגוררות בדירה וקשה לשמור על נקיונה, משתדלים החרדים למצוא אריחים בעלי משחקי גוונים אשר עליהם לא ייראו הכתמים מהר מידי. מאותה סיבה אין בדרך- כלל שטיחים בדירה החרדית.
הנוהג המעודד שימוש בצבעים בהירים וסולידיים נובע מתוך תפיסת הצניעות הכללית, ונוסף לכך נכנס גם השיקול הכלכלי – שינוי של חיפוי הרצפה (והקירות) מתרחש רק לעיתים רחוקות מאד (אם בכלל). טבעם של צבעים צבעוניים – שהיום הם באופנה ומחר – לא. לכן מעדיפים החרדים לבחור גוונים אשר יתאימו לסגנון החיים החרדי לאורך שנים.

קירות

ברוב הבתים צבועים הקירות בצבע לבן. צבע זה מכניס הרבה אור לדירה, נותן תחושה של מרחב גדול יותר ושל ניקיון והוא קל לצביעה מחדש מכיוון שאין בעיה להתאים את גוֹן הצבע החדש לגוֹן הצבע הישן. החרדים מעדיפים את הצבע האקרילי המאפשר רחיצה במקרה שנוצרים כתמי לכלוך.

וילונות

רבים נוהגים לתלות בסלון וילונות מבדים כבדים, מפוארים, איכותיים ויקרים. מקובל לתלות וילונות המורכבים משתי שכבות בד. שכבה תחתונה מבד לבן שקוף ומעליה שכבה נוספת מבד כבד בצבע סולידי – חום, קרם, ירקרק, חרדל וכד'.
את הווילון תופרים בשיטות שונות:
א. בשיטה הקלאסית - החלק העליון של הווילון תפור קפלים במקבצים של שלושה קפלים ורווח ביניהם. לאורך החלק העליון תפורה בצד הבלתי נראה של הווילון רצועת בד קשיחה הנותנת יציבות לקפלים ומונעת את קריעת הבד העדין של הווילון מכוח הכובד. בחלק המרכזי של הקפלים מושחלים ווים סמויים המאפשרים את תליית הווילונות על המסילות. כאשר הווילון פרוס המסילה נסתרת. בחלק התחתון של הווילון בתוך המכפלת מושחל סרט בד שלכל אורכו הורכבו משקולות מתכת קטנות במרחקים של כ- 1-2 ס"מ, על-מנת להחזיק את הווילון במראה הנכון ולהוות תוספת משקל למניעת התעופפות הווילון בכל רוח קלה.
ב. שיטה נוספת היא יצירת לולאות מחוזקות בטבעות מתכת בחלק העליון של הווילון. בלולאות האלה מושחל מוט התלייה של הווילון.
ג. לעיתים יוצרים שילוב של שתי השיטות (הווילון השקוף תפור בשיטה הקלאסית והאטום - בלולאות).
הווילונות נועדו ליצור אווירה מכובדת בחדר המרכזי בבית שבו נערכות סעודות השבת והחג, ועם זאת - למנוע "היזק-ראייה".

המרחב האמוני-מודרני

זהו המרחב הרחב ביותר. הוא כולל, כאמור, בעיקר מכשירים וחפצים שהם תולדה של הזמן המודרני המאפשרים קיום קל יותר של מצוות שונות או מחזקים בצורה זאת או אחרת את האמונה או מכשירים שהותאמו לשימוש בידי בני המגזר החרדי, כמפורט להלן:

תנור האפייה והמקרר

מכשירי החשמל הנמצאים בשימוש במטבח  – תנור האפיה והמקרר – הינם מכשירים מודרניים שהמבנה המקורי שלהם לא אִפשר לחרדים (ולדתיים אחרים) להשתמש בהם עקב בעיות הכשרות היום-יומית או ההפעלה בשבת. נוסף על כך - הכיורים הכפולים המאפשרים הפרדה בין כלים לבשר לבין כלים לחלב המיועדים לרחיצה. כיורים אלה מצויים גם בבתי דתיים מזרמים אחרים אך בעוד שבבתיהם של אלה הכיורים נמצאים זה לצד זה, הרי שבבתי החרדים משתדלים להפריד ביניהם עד כמה שאפשר. ההפרדה המינימלית נעשית באמצעות "קיר" בגובה 20-30 ס"מ המותקן ביניהם. עדיף למקם אותם בחלקים מרוחקים של משטחי העבודה, ואם אפשר - מעדיפים ליצור גם הפרדה בין האזורים שבהם מותקנים הכיורים (ראו - הרחבה בפרק "תרבות האוכל והאכילה").

אמבטיה

באחד מחדרי הרחצה בדירה מותקנת אמבטיה, שנועדה בין השאר על-מנת לאפשר לאשה להכין את עצמה לקראת הטבילה במקווה. ההכנות לטבילה יכולות להיעשות גם במקווה, וכך הן נעשו בשנים עָבָרוּ, אך רוב הנשים מעדיפות לעשותן בפרטיות ובנוחיות בביתן, תוך ניצול המודֶרנה המאפשרת מים חמים זורמים בכל בית - מה שלא היה קיים בדורות הקודמים (ראו - הרחבה בערך "זוגיות במגזר החרדי").

במשפחות ברוכות ילדים, בהן האמבטיה נמצאת בשעות הערב בשימוש תכוף, רבות מן הנשים "בורחות" מן הבית למרות יתרונות האמבטיה הפרטית אל המקווה. זאת משום שמקצת מהמקוואות (לא אלה שבריכוזים החרדיים הגדולים) מצויידים היטב ומזכירים פינוק של ספא.

מזגן

בסוף שנת 2006 הוציאה חברת "תדיראן" לשוק מזגן-שבת יחיד מסוגו: המזגן הזה הוא פיתוח בלעדי של "תדיראן", והוא מאושר על-ידי המכון המדעי-טכנולוגי להלכה. במזגן-השבת קיימת פונקציה המאפשרת פעולת מנוע רציפה בלי התייחסות לשינויים בטמפרטורת החדר, עקב כמות הנוכחים בחדר או פתיחת דלתות וחלונות. הפעילות הרציפה הזאת היא שהופכת את המזגן ל"שומר-שבת". בבתיהם של דתיים לאומיים נוהגים להפעיל את המזגן באמצעות שעון השבת. בחלק לא גדול מבתיהם של החרדים אין נוהגים להפעיל את המזגן בשבת עקב ההעדפה של הנוהג המחמיר הבוחן את דקדוקי הפעולה של המזגן.

חדרים נפרדים לבנים ולבנות

בהתאם לכללי הצניעות, במגזר החרדי מעדיפים להפריד בין המינים בכל תחומי החיים - וכך גם לגבי הסדרי הלינה – בכל בית מקצים חדרים נפרדים לבנים ולבנות. המגורים המודרניים והעלייה ברמת החיים מאפשרים להגיע בקלות ובפשטות להפרדה הנדרשת. בעבר, כאשר דירת המגורים היתה קטנה יותר בשטחה וכפועל-יוצא מכך – במספר החדרים שבה, נאלצו המשפחות החרדיות למצוא פתרונות אחרים לנושא זה. הפתרונות האלה היו בעייתיים. פתרון נפוץ אחד היה, למשל, הלנת הבנות בחדר אחד, ההורים - בחדר אחר והבנים - בסלון. בחירה זאת נובעת גם היא מאורח החיים החרדי. ראשית, ההלכה אוסרת על לינת בני זוג במקום שנמצאים בו ספרי קודש, אלא-אם-כן כוסו בשני כיסויים, דבר המביא לסרבול. לינת הבנים בסלון פשוטה יותר משום שלא חלה עליהם המגבלה של כיסוי ספרי הקודש. נוסף על כך - רוב הבנים עוברים ללמוד בישיבה בגיל צעיר, כך שלינתם הרצופה בבית ההורים מוגבלת לשנים מעטות יחסית, והלינה בעת החופשות - שני לילות - פעם בשבועיים או שלושה יכולה להיעשות בסלון.

מרפסות-סוכה

בחג הסוכות מקימים סוכה המשמשת את המשפחה החרדית למשך שבוע אחד בשנה. בעבר בנו את הסוכה הזאת בחצר בקרבת הבית. כיום, כאשר הבנייה היא לגובה ושטח החצר מצומצם למדַי אין די מקום לבניית הסוכות של כל הדיירים בחצר הבניין. מכיוון שכך ומסיבות של נוחות ובטיחות בשימוש בסוכה נבנות בכל הדירות החדשות מרפסות-סוכה. צריך לומר כי גם במרבית הדירות הישנות ישנן מרפסות-סוכה. האפשרות הזאת הפכה להיות רלוונטית עקב העלייה ברמת החיים המאפשרת לקנות דירה יקרה יותר שיש בה מרפסת-סוכה וכן בשל התפתחות טכניקות הבנייה המאפשרות בניית מרפסות תלויות גדולות בשטחן. בדירות אשר לא נבנו מראש בעבור האוכלוסייה החרדית מאלתרים פתרונות שונים, קרי - בונים סוכות על הגגות או בחצר המשותפת, לעיתים מתקינים קונסטרוקציה של קורות מתכת בסמוך לדירה ועליה בונים את הסוכה ולעיתים אף בונים סוכות ברחוב.

נסחים של ברכות או של תפילות

תמונות קטנות הכוללות נסחים של ברכות או של תפילות תלויות במקומות אחדים בדירה – במטבח מעל שולחן האוכל או דלפק האכילה נהוג לתלות את "סדר ברכת המזון" שאותה נוהגים לומר בסיום הארוחה. מעל לכיור נטילת הידיים נהוג לתלות את ברכת "אשר יצר" אותה יש לומר ביציאה מהשירותים. בחדרי הילדים תלויות תפילת "שמע-ישראל" ו"המלאך". מעבר לפרקטיקה שבתלייתן של הברכות האלה ומעבר לאלמנט הקישוטי שבהן, הן מזכירות בעצם הימצאותן כי מי שחי בדירה הזאת מחוייב לאלוהיו בכל רגע ורגע.

פינה לנטילת ידיים

נטילת ידיים היא טיהור הידיים באמצעות שטיפה על-פי המקובל בהלכה היהודית, ומכאן שהנוהג הזה חל לא רק על האוכלוסייה החרדית אלא על כלל האוכלוסייה הדתית. עם-זאת - החרדים מקפידים יותר. נטילת הידיים מתבצעת בסיטואציות שונות כפי שמפרט ה"שולחן-ערוך": "אלו דברים צריכין נטילת ידיים במים: הקם מן המיטה, והיוצא מבית הכסא, ומבית המרחץ, והנוטל ציפורניו, והמגלח שערותיו, והחולץ מנעליו, והמשמש מיטתו, והנוגע בכינה, והמפלה את בגדיו, אפילו לא נגע בכינה, והחופף ראשו, והנוגע בגופו במקומות המכוסים, והיוצא מבית הקברות, והמלווה את המת או שנכנס באוהל המת, והמקיז דם." (שולחן ערוך, הלכות נטילת ידיים שחרית, סימן ב' ט').

המחלוקת בנושא נטילת הידיים כורכת מספר סוגיות, ובראשן - סוגיית "מים אחרונים", כפי שמכונה נטילת הידיים בסיום הארוחה. בימינו במהלך השבוע מקפידים על "מים אחרונים". בשבתות לעומת זאת נוהגים ליטול "מים אחרונים" ולהעביר בין הסועדים כלי על-מנת שירטיבו קלות את ידיהם.

נטילת הידיים נעשית באמצעות "נַטְלָה" (מעין כוס גדולה בעלת ידיות): ממלאים אותה במים מהברז, ושופכים ממנה את המים על כל יד בנפרד - ולסירוגין. מספר הפעמים שבהן שופכים מים על הידיים שונה מסיטואציה לסיטואציה ונע בין שטיפה אחת לכל יד ובין שלוש שטיפות.

כידוע, אסור לברך במקום בו האדם מתערטל, ולכן אי-אפשר לבצע את נטילת הידיים בחדרי הרחצה או השירותים. לכן ממוקמת הפינה לנטילת ידיים בדרך-כלל במסדרון באיזור השירותים וכוללת כיור (בדרך כלל מותקן על קונזולות), "נטלה" התלויה על וו ליד הכיור או מונחת על דפנות הכיור, מגבת קטנה ולעיתים סבון. באיזור הכיור ישנו חיפוי אריחי קרמיקה או חרסינה בגובה של כ-50 ס"מ וברוחב מעט גדול יותר מהכיור. בחלק מהדירות תלוי מעל הכיור נוסח ברכת "אשר יצר" שאותה יש לומר לאחר היציאה מהשירותים.

בעבר (וגם כיום בדירות אשר לא נבנו לאוכלוסייה החרדית) נהגו לנטול ידיים בכיור המטבח. הפתרון הזה אינו נוח לבני המשפחה בחיי היום-יום ועל אחת כמה וכמה - כאשר באים אורחים, משום שאז נאלצים להיכנס למטבח הנתפס כשטח פרטי.

ברכת הבית

בדירות רבות נהוג לתלות באיזור הכניסה את ברכת הבית. ברכת הבית הנוסח איננו אחיד אך בכל המקרים הוא כולל את הברכות לשלווה, לנחת, לשמחה, להצלחה וליצירת בית של תורה. לדוגמא: "יהא זה המקום נווה משכן לשלום, פה תנוח השלווה, כאן תדור האחווה יפגשו נחת ושמחה עם ברכה והצלחה סייעתא דשמיא מעל דור ישרים פה יגדל בצל זאת הקורה, יתרונן קול התורה בכל מקום בכל פינה תהא שרויה השכינה." תליית ברכה כזאת איננה אופיינית למגזר החרדי בלבד, אלא מקובלת בבתים רבים בישראל, ברם אימוצה על-ידי החרדים מהווה חלק ממנהגם להוסיף מעשים שונים לפרקטיקה הדתית בהתאם לפסיקה "מנהג ישראל – תורה היא". כלומר - אם משהו הופך לנוהג יש להתייחס אליו כאילו היה מצווה. בַּנְּסָחִים השונים של "ברכת הבית" אין פנייה לקב"ה, ולפיכך מתייחסים אליה בצורות שונות והיא איננה תלויה בכל בית.

נוסף ל"ברכת הבית" יש התולים בכניסה גם סגולה או תפילה אחרת אשר ייעודה זהה – הגנה ושמירה על שלום הבית והמשפחה.

שני סוגי הברכות הם דוגמא לאמונות העממיות הרווחות בחברה הישראלית ובתוכה החרדית (לחלקן יש מקורות קדומים - "סִטרא אחרא") ולקמעות ולמנהגים המתלווים לאמונות אלה.

המרחב המודרני

המרחב המודרני והפריטים הכלולים בו הוא המעורר סערות רבות במגזר החרדי על גווניו השונים.

ספה וכורסאות

הספה והכורסאות הנמצאים בסלון הם הפריטים המודרניים שאינם מעוררי מחלוקת גם אם הם אינם מקובלים על כל המגזר החרדי. בחלק מהדירות מציבים בצד שולחן השבת שבסלון גם ספות וכורסאות לצורך אירוח או לישיבה משותפת של בני המשפחה. בעבר לא הוכנסו ספות וכורסאות לבית החרדי, והאירוח (גם בימי חול) נעשה סביב שולחן השבת. גם כיום פריטים אלה אינם מקובלים בקרב הקבוצות הקיצוניות המשתייכות ל"עדה החרדית" (ראו - הרחבה בפרק "השבת ושמירתה בדירת המגורים").

פריטים נוספים

בחלק מהדירות נמצאים בסלון או בחדרים אחרים בדירה פריטים כגון - מזנון, מכונת תפירה, רדיו, מערכת סטריאו ופסנתר. שני האחרונים הם נדירים ומצויים בעיקר בבתים של חרדים מודרניים.

בשנות החמישים והשישים היה הפסנתר פריט חובה בבתיהן של משפחות חרדיות אמידות, הן כסמל למעמדן והן כאמצעי לשדרוג מניותיה של הבת המוסיקאלית בשוק השידוכים. כיום, נעלמו הפסנתרים. זאת בשל מחירו הגבוה של הפסנתר, קוטנן של הדירות (פסנתר סותם את הסלון) ובשל האפשרויות הקלות והעממיות יותר להוכחת כישרונותיה של בת מוזיקאלית (אורגנית, גיטרה וכו'). פסנתר יימצא לעיתים בבתים שבהם אחד מבני הזוג מגיע מבית "מזרוחניקי", הוא ירושה מבית ההורים והשימוש בו כיום מצומצם (אם בכלל).

טלפון סלולרי

למרבית המשפחות החרדיות יש לפחות טלפון סלולרי אחד. הטלפון הסלולרי נכנס לשימוש בחברה החרדית כמכשיר לגיטימי לצורך ניהול שיחות, כפי שמשמש המכשיר הקווי. עם ההתפתחות הטכנולוגית אשר אִפשרה משלוח הודעות SMS וחיוג למספרים המציעים שיחות אֶרוטיות, וביתר-שאת - עם האפשרות לגלישה באינטרנט הפך הטלפון הסלולרי למכשיר בעייתי. "בכינוס דרמטי שנערך בירושלים אסרו הרבנים על תלמידי הישיבות להשתמש בפלאפונים. הָאִיומים: תלמיד שייתפס עם מכשיר יעוף מהישיבה ולא יזכה להמלצות לשידוך." "הרבנים שואלים בשביל מה בחורי ישיבות צריכים מכשיר סלולרי. אבל מבחינת בחורי הישיבה איסור על השימוש בו הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אז הם הולכים וקונים מכשירים קטנים עם רטט שהם מחביאים בכיס הקטן של החליפה. כך המשגיח בישיבה לא יכול לעלות עליהם."

את הבעיות שיצרה הטכנולוגיה המתקדמת פתרו בקלות יחסית בכך שחברות הסלולר אִפשרו לצרכנים החרדים לרכוש מכשירים כשרים, אשר אינם מאפשרים גלישה באינטרנט. המכשירים ה"כשרים" מזוהים על-ידי הציבור החרדי בקלות על-פי שתי הספרות הראשונות של מספר הטלפון (ב"סלקום" – 76, ב"פלאפון" – 41, ב"אורנג'" – 84 וב"מירס" – 31). את החשיבות הרבה המיוחסת לסלולרי הכשר אפשר להבין מכך שבחוגים מסוימים (בעיקר בקרב אנשי ירושלים) לא יחל תהליך שידוך אם מי מבני המשפחה מחזיק ברשותו סלולרי לא "כשר". נוסף על כך אין אפשרות לפרסם מודעה כלשהי בעתונות החרדית, אם מצויין בה מס' טלפון סלולרי שאיננו "כשר". יתר על כן - על מוֹדעוֹת שונות הנתלות ברחוב החרדי טורחת יד נעלמה לשים חותמת או מדבקה המציינת כי טלפון זה איננו כשר. לפיכך חלק רחב של הציבור אכן נשמע להוראה ומחזיק ברשותו טלפונים "כשרים" בלבד.

בפברואר 2008 פרסמה "ועדת הרבנים לענייני תקשורת" קריאה לציבור הרחב וזו לשונה: "כל אשר חפץ לשמור ולהדק את בדק ביתו הרוחני והחינוכי חובה עליו לחבר את הקו שבבעלותו לשירות זה ובכך הוא פועל את השתדלותו בשמירה על ביתו ומשפחתו ומונע מכשולים רוחניים". המלצת הרבנים היא לפנות לחברת "בזק" ולהפעיל את שירות הקו הכשר הנקרא "קו ונקי". שירות זה פועל בדומה לטלפון הסלולרי הכשר כך שלא מתאפשר חיוג למספרי טלפון השייכים לשיחות ארוטיות למיניהן. עלות השירות הזה היא 3.9 ש"ח בחודש. מיד עם פרסום הקריאה נענו לה רבים והפעילו את שירות הסינון המוצע.

טלוויזיה, מחשב ואינטרנט

שני מכשירים מודרניים מדירים שינה מעיני הרבנים – הטלוויזיה והמחשב.
הטלוויזיה נאסרה לחלוטין לשימוש לפני שנים רבות. היא מכוּנה במגזר החרדי "מכשיר השיקוצים" וגם "טמבלוויזיה". האיסור איננו מעוגן בפסקי הלכה, אלא בצווים שפורסמו לאורך השנים בעיתונות החרדית ובהם אוסרים הרבנים והמנהיגים על השימוש בטלוויזיה. האיסור נובע מהתכנים הלא ראויים המשודרים ולא מבעייתיות במכשיר עצמו. הרוב המוחלט של הציבור החרדי מקבל את ההוראה הזאת ומקיים אותה בלא עוררין. משפחות מודרניות בודדות מחזיקות ברשותן טלוויזיה, אך הן דואגות להסתירה היטב בארון בחדר השינה או בצורה אחרת - שלא תתגלה על-ידי ילד או על-ידי אורח.

בשנים האחרונות מתחילה להיווצר בעיה קלה בשולי החברה החרדית – נערי ישיבה מגיעים לחנויות המוֹכרות טלוויזיות ושם הם צופים בשידורים. כתגובה לתופעה זאת פורסם דף אזהרה בירושלים וזו לשונו: "הצופה בטמבלויזיה עובר על ג' עבֵרות החמורות בחורי הישיבות הצופים בחנויות גורמים גם לחילול שם שמים. איפה הבושה!".

המחשב נכנס למגזר החרדי "בדלת האחורית" ככלי המאפשר לנשים ולגברים להתפרנס. ככלי שכזה הוא זכה להתעלמות הרבנים ממנו. הציבור שלא שמע איסור מפורש מהרבנים בדבר השימוש בו הבין שזה בסדר וקנה מחשבים רבים. תוך זמן קצר החלו המחשבים הביתיים - באמצעות החיבור לאינטרנט - לשמש כמעין טלוויזיה.
סרטים רבים הוּרדוּ מהאינטרנט (לעיתים - במקומות העבודה) ונצפו בבית באמצעות צג המחשב. ככל שאיכות צגי המחשב עלתה וככל שנוספו להם אינצ'ים רבים יותר, כך הם נעשו פופולריים יותר ויותר.
במקביל התפתחה תעשיית סרטים חרדית. התעשייה הזאת מציפה את הרחוב החרדי בסרטים רבים מספור המיועדים לילדים ולמבוגרים. הקרנת הסרטים יצאה גם מהבית אל מקומות ציבוריים דבר שגרם לרבנים להוציא פשקוויל המזהיר מפני ההשתתפות בהקרנות האלה מפאת "הרס הצניעות". 

צעד נוסף בכיוון האיחוד בין המחשב לבין הטלוויזיה נעשה כאשר חברת "גרינטק" החלה להפיק דיסק המבוסס על קונספט של תכנית טלוויזיה. הדיסק נקרא כיום "סידיש" (ובעבר "חסידישקייט" ו"אקטואליש"), והוא יוצא פעם בחודש לקראת ראש חודש. בפתח התכנית, לאחר קליפ פתיחה קצבי, נראים שני מגישים חרדיים (מנחם טוקר וקובי סלע) יושבים ליד דלפק (דומה למגישי חדשות בטלוויזיה). הם מחליפים ביניהם מספר משפטי "סמול טוק" ועוברים להגשת הכתבות המצולמות. הכתבות עוסקות במגוון תחומים, כגון - אקטואליה, מוסיקה, חסד, ראיון, ביטחון, צרכנות, תפוצות, נשיונל-ג'יאוגרפיק, סקירה, הלכה, חידון וקליפ. אורך הדיסק כשעה והוא נמכר במחיר של 5 ש"ח בלבד הן באמצעות רכישת מנוי והן בחנויות הדיסקים.

על-פי הערכה אחת, כ- 20% מהציבור החרדי גולשים באינטרנט. הערכה אחרת מציינת כי "שיעור משתמשי המחשב בחברה החרדית חצה זה מכבר את המסה הקריטית הנחוצה להשמשה יעילה ונרחבת של המדיום." הביטוי "מסה קריטית" משמש חוקרים מתחום התקשורת הארגונית ומתחום הפצת החידושים ומסייע להבין את גודל הקהל הנדרש על-מנת שטכנולוגיה חדשה תיחשב למצליחה. חלק נכבד מהגולשים נוהגים לקחת חלק בוויכוחים ובדיונים הנערכים בפורומים החרדיים השונים באינטרנט ובעיקר ב"חדרי-חרדים". "תופעת הפורומים החרדיים הווירטואליים מגלה כי האיוּם האמיתי איננו נעוץ בזרותו לכאורה של האינטרנט להוויה החרדית, אלא דווקא בַּקִּרבה המהותית בין השניים: ההתאמה בין הקהילות הווירטואליות לבין צרכיה התקשורתיים של הקהילה החרדית הבין-לאומית וצמאונה הנדיר לוויכוחים אינסופיים. ברם - כמידת המשיכה ההדדית כן מידת הסכנה. החברה החרדית היא חברה היררכית, המגבילה את חופש הדיבור בשם עֶקרון הכבוד והמחויבות למנהיגות הרבנית...דעות אינן נשפטות לפי הגיונן או כוח השכנוע שלהן, אלא לפי הסמכות והמעמד של אומרן...לעומת-זאת - בחסות הבלוגים והניקים האנונימיים נוצרה קהילה ממוססת זהויות ומעמדות." האינטרנט ומרחביו הפתוחים לכל גולש הם בבחינת פריצה של כל חומות הצניעות, הסגירוּת וההתנתקות, אשר נבנו בעמל רב במשך הדורות. כל מה שאסור בפומבי יכול בקלות יחסית להפוך למותר בין ארבעת הקירות של הבית.

בחלק מהחסידויות אסרו האדמו"רים את הכנסת המחשבים לבתים, אך התירו להשתמש בהם במשרדים לצורך פרנסה. בפסגה העולמית של רבני חב"ד, שנערכה בבודפשט, הוחלט "להטיל מגבלות חמורות בשימוש באינטרנט ובמחשבים תוך פיקוח של הרבנים".

מובילת המאבק נגד השימוש במחשבים היא חסידות גור, הידועה בדרך החיים הנזירית שהיא מכתיבה לחסידיה ובכוחו הגדול של האדמו"ר. כ"ק האדמו"ר מגור הוציא הוראה חד-משמעית שנועדה להיפטר מכל המחשבים. "ההכרזה הרשמית היתה בפרשת 'חוקות' לפני קריאת התורה. בעשרות בתי החסידים של גור בארץ נעמד הגבאי דף כתוב בכתב ידו והקריא מתוכו את שש התקנות החדשות החלות על החסידים 'בשם הרבנים' כשכולם יודעים היטב מי הוא הגדול העומד על הרבנים וחתום לא רשמית על כל מילה ותג...'מחשב הוא דבר מסוכן. אין להחזיק מחשב בבית. אין לצפות בסרטים בשום מקום. בחורים ונערות לא יתקרבו למחשב בשום אופן ולשום מטרה. מי שצריך דואר אלקטרוני יעשה רק דואר חסום. מי שצריך מחשב בבית לצורך עבודה יירשם אצל אחד משלושת רבני המחשב. מי שחייב אינטרנט יתחבר אליו רק בחדר עבודה שאינו בבית ורק אחרי אישור חתום מאחד משלושת רבני המחשב...כל החסידים חתמו בחודשים החולפים על הצהרת התחייבות לשמוע להוראת רבני המחשב ועל כך שקיום ההתחייבות הוא תנאי ללימוד הילדים במוסדות החינוך של חסידות גור. באשדוד ובחצור נערכו ביקורי בית בבתים ממוחשבים. הביקורים היו מפגשי הסברה עם אבי המשפחה שהוזמן לשיחה בחדר סגור בבית, שבה התריעו בפניו על חומרת הימצאות המחשב בבית. בחלק מהביקורים התלווה טכנאי מחשבים מהחסידות שבשעת הפגישה של המסבירנים עם האבא בדק את מכמני המחשב שנמצא בבית." לפיכך החלו מיד להופיע בעיתונות החרדית מודעות רבות על מכירת מחשבים משומשים מחסידי גור.

בעקבות סילוק המחשבים מהבתים נוצרה לילדי חסידות גור בעיית תעסוקה בחופשות. עקב כך "קבוצת אברכים הגיעה להסדר עם חברות שונות לייצור ולייבוא של משחקים ברמות שונות, כאלו שילדים ימצאו בהם עניין והם יימכרו בריכוזי חסידות גור בארץ בחצי המחיר."

למרות הצעדים ההחלטיים והאיומים, נראה שהרבנים מבינים כי הם "איחרו את הרכבת" ואי-אפשר עוד לעצור לחלוטין את השימוש במחשבים ובאינטרנט. אי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית, חנויות המחשבים קיימות בכל עיר, במדור המחשבים המתפרסם אחת לשבוע ב"יתד נאמן" מנסים "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" ומציינים ליד כותרת המדור כי "המדור מיועד רק למשתמשים במחשב באופנים שהותרו על-ידי הרבנים". ב"משמרת הקודש והחינוך" מנסים באמצעות חברות אחדות להגיע לתקשורת מחשבים נקייה. כך, למשל, חברת "נתיב" פועלת כמעין סַפַּק אינטרנט ומאפשרת למנויה לגלוש לכאלף אתרים המאושרים על-ידי הרבנים ונמצאים בתוך "הרשימה הלבנה" של אתרים מורשים. "עד למציאת הפתרון עובדים בחסידות גור, על השלמת הרשימות ועל הפרטים של מחזיקי המחשבים בבית ובעבודה ונבחנות אפשרויות פיקוח זמניות...תוכנה בשם JCV מותקנת במחשב ומאפשרת מעקב און-ליין אחרי שולחן העבודה ממחשב אחר שאליו מחוברת התוכנה...או עבודה בחדר משותף עם אנשים נוספים ולא להתייחד עם המחשב. כל נרשם מחויב לשלוח את רשימת האתרים הנחוצה לו לצרכי עבודתו."

כיום "מותקפים" הרבנים מכל עבר בחידושים טכנולוגיים היוצרים בעבור החרדים דרכים עוקפות לאיסורים אשר מוטלים עליהם. בניסיון לעצור את השטף מקשרים הרבנים בין המצלמה הדיגיטלית לבין הטלוויזיה–במעגל-סגור, המחשב והאינטרנט שנואי נפשם. בפשקוויל שנתלה בירושלים טוענים הרבנים כי המצלמה הדיגיטלית הופכת למכשיר וידיאו ויש אף כאלה אשר הכניסו לביתם מחשב על-מנת לראות את התמונות. הטלוויזיה-במעגל-סגור אשר באמצעותה מעבירים תמונות מכנסים וארועים שונים כשרה לכאורה, אך הרבנים מזהירים לא לקחת את הצילומים ולהכניס אותם לאינטרנט.

"הבאלאבוסטע"

פירוש המילה "באלאבוסטע" ביידיש הוא עקרת בית. אולם כשאומרים על אשה שהיא "באלבוסטע" הכוונה היא לכך שהיא עקרת בית למופת. אשה זאת נושאת בעול הבית באופן מעורר כבוד. היא מקפידה על בית נקי ומצוחצח, הילדים ובעלה לבושים בבגדים נקיים ומגוהצים, הארוחות מבושלות והחסכנוּת היא נר לרגליה. "אפשר לאכול אצלה מהרצפה" או "לא רואים אצלה את החלון" יגידו השכנות בהערכה רבה.

"באלאבוסטע" הוא מושג מרכזי בחברה החרדית, ועל-פיו נמדדת האשה. המדידה מתחילה כבר בשלב השידוך, כאשר הוריו של הבעל המיועד בודקים את כשרונותיה. זהו אחד הכשרונות החשובים ביותר הנבחנים על ידיהם. העובדה שהאשה היא "באלאבוסטע" חשובה בדרך-כלל במגזר החסידי יותר מאשר במגזר הליטאי. במרבית החסידויות מקובל שהאשה איננה יוצאת לעבוד, ולכן מצפים שאֶת כל שעותיה תקדיש לטיפוח הבית ולתחזוקתו. הליטאים מעניקים חשיבות גדולה יותר בשידוכים להיותה של הבחורה בעלת מקצוע שיוכל להועיל לפרנסת המשפחה.

ביטויי ה"באלאבוסטע" בחיי היום-יום ניכרים בתחום עבודות הבית (ניקיון, כביסה, גיהוץ) וכן בעיצוב הבית ובקישוטו, כמפורט להלן, ונוסף על כך - גם בתחום הבישול והאפייה (ראו - הרחבה בפרק "השבת ושמירתה בדירת המגורים", בפרק "ילדים, הורים ומה שביניהם" ובפרק "תרבות האוכל והאכילה") ובחינוך הילדים (ראו - הרחבה בערך "הורות במגזר החרדי").

ניקיון הבית

רקע

 השמירה על נקיון הדירה ועל תחזוקתה היא אישית מאד. ישנם המקפידים על נקיון דירתם, וישנם אלה שהניקיון והסדר אינם בראש מעייניהם. בהכללה אפשר לומר כי החברה החרדית רואה בעין יפה תפקוד יעיל ומוקפד של עקרת הבית. זהו ייעודה.

עם ייסוד השכונות הראשונות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים עיגנו המייסדים את נקיון הבית בתקנון השכונה. כך, למשל, בתקנון שכונת משכנות שאננים: "...[בעל הבית ידאג] להזזת מים טהורים על-פני רצפת חדרי ביתו לכל הפחות פעם אחת ביום". בתקנון שכונת מאה שערים נכתב: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ, קָדוֹשׁ (דברים, כ"ג ט"ו) – זו מצוות עשה בתורה, על כן מחויבים כל החברים והיושבים בחברתנו 'מאה שערים' ת"ו, להיזהר בנקיון המקום כל אחד ואחד הן ברשותו והן ברשות הרבים."

נקיון הבית במהלך השבוע

נקיון הבית החרדי מופקד בימינו כולו בידי האשה, וזאת מאצילה בהדרגה סמכויות לבנותיה עם הגיען לגיל שבו הן יכולות להתחיל ללמוד לנקות.

חלק מהמשפחות שביקרתי בביתן מעסיקות עוזרת-בית פעם אחת בשבוע - לעבודות הקשות של הניקיון. מובן שאין בכך כדי להעיד על הכלל, אך אפשר לראות בזה מגמה הולכת ומתרחבת בחברה החרדית, המעידה על עלייה ברמת החיים.

העוזרת היא בדרך-כלל גויה. הגויים נתפסים על-ידי החרדים כנחותים באופן משמעותי מן היהודים, ולכן אין בעיה להעסיקם בעבודות נחותות ובזוּיוֹת. ומאחר שהעוזרת איננה יהודייה, בעלי הדירה אינם מרשים לה לגעת במטבח מחשש שתעבור על חוקי הכשרות ואינם מתירים לה להחליף מצעים במיטות מכיוון שמגעיל אותם לדעת שגוֹיָה נגעה במצעיהם. מאותה סיבה היא לא תכניס בגדים מלוכלכים למכונת הכביסה ולא תעביר בגדים למייבש הכביסה. העוזרת הגויה מנקה בעיקר את חדרי השירותים, את התריסים ואת החלונות ומטאטאת ושוטפת את הרצפה. שעות העבודה שלה בדירה מעטות (כשעתיים בלבד) ובדרך-כלל היא באה לעבוד בדירות אחדות באותו בניין על-מנת להשלים את יום העבודה. את שאר עבודות הניקיון מבצעות האשה והבנות.

במהלך השבוע הניקיון הוא מינימלי. הנשים המטופלות בילדים רבים אינן מספיקות להדביק את קצב הלכלוך הנוצר במשפחה ברוכת ילדים. רוב הנשים עובדות עד שעות הצהריים או אחר-הצהריים ואת עבודות הניקיון הן דוחות לשעות הערב והלילה שבהן הילדים הקטנים כבר ישֵׁנים. בשעות אלה האשה מסדרת את הבית, מחזירה צעצועים למקומם, מנקה שירותים, שוטפת כלים, ו"מעבירה סמרטוט" כדי לנגב את הרצפה מלכלוך קל שהצטבר עליה במשך היום – טיפות מיץ שנשפכו, ענב שנשר מהאשכול, פירורי אוכל שהגיעו לרצפה במהלך ארוחת הערב וכד'.

הניקיון השבועי העיקרי נעשה ביום חמישי בשעות אחר-הצהריים - לקראת שבת. ביום זה מנגבים אבק, מחליפים מצעים, מבריקים חלונות, מנקים שירותים וחדרי רחצה, מצחצחים את המטבח ומטאטאים ושוטפים רצפה באופן יסודי. ביום שישי אחר-הצהריים בוחנים היטב את מראה הדירה ומשפרים את הדרוש שיפור לקראת השבת. בדרך-כלל שוטפים שוב רצפה באיזור העיקרי של השבת - הסלון והמטבח.

ניקיון לקראת חג הפסח

לקראת חג הפסח הניקיון יסודי מאד ומשמעותי מאד. ניקיון שכזה - כולל הכנת הבית לחג - נערך פעם אחת בשנה, והוא מקובל מאד בכל גוֹני הציבור הדתי ובמידה מסוימת אף בציבור החילוני. גם בנושא זה החרדים מתייחדים בהקפדה יתֵרה ובהכנסת חומרות רבות מעל ומעבר לדקדוקי המצווה.

מיד לאחר חג הפורים מתחילות הנשים החרדיות לנקות את הבית לקראת חג הפסח מכל חמץ גלוי או נסתר. מטרת הניקיון היא להגיע למצב של אי הימצאות חמץ בדירה, ולכן מתחילות עבודות הניקיון מהחדרים הרחוקים מהמטבח שאין בהם לכאורה הכנסה של מזון, ולאט-לאט מתקרבים אל אזורי האכילה והבישול. כל חדר שנוקה מוכרז ככזה ובני הבית יודעים שאין להיכנס אליו עם מזון כלשהו או עם חפץ שטרם נוקה לקראת הֶחָג.

הנקיון בחדרים כולל ניעוּר של כל חפץ שֶעלול היה להסתתר בו פירור חמץ, מיון כל הניירת וזריקה של כל חפץ שאיננו הכרחי, ניגוב אבק נסתר, כביסה של כל הטקסטיל בדירה – החל בריפוד הספה והווילונות וכלה בבגדים שבארון (מוציאים את הבגדים הנקיים מהארונות ומכבסים שנית לְיֶתֶר ביטחון). במיוחד מקפידים בכביסת מכנסיים – "מוציאים" את הכיסים החוצה לפני הכביסה, כך שאם נחבא פירור חמץ בקפלי הכיס הוא יישטף בכביסה, שוטפים במים ובסבון כל חפץ או רהיט העמידים למים - כולל צעצועי הילדים, הכסאות, השולחנות והנברשות (צעצועים שאי-אפשר לרחוץ אותם ננעלים בארונות גבוהים עד לאחר החג).

בימים האחרונים לפני החג, כאשר אין כבר מצרכי מזון המוגדרים כחמץ האשה מנקה את המטבח. לצורך זה מוציאים את כל כלי היום-יום, מנקים את המגירות ואת המדפים ומניחים עליהם נייר על-מנת לשמור עליהם. את הכלים שבהם אין מתכוונים להשתמש בחג מאחסנים בארון אחד ונועלים אותו. את הכלים שבהם יש כוונה להשתמש בחג רוחצים ומנקים בהתאם להלכות (חלקם זקוק לליבון, חלקם להגעלה במים רותחים ואם מדובר בכלים חדשים: אף לטבילה במקוה לטבילת כלים). את המקרר מרוקנים מתכולתו, שוטפים את החלקים המתפרקים במים ובסבון, מנגבים את אלה שאינם מתפרקים, ומצפים בניר אלומיניום. את משטחי העבודה מנקים ביסודיות, ולאחר מכן מכסים אותם בכיסוי עמיד ואטום קרי, נייר אלומיניום עבה במיוחד או PVC החתוך בהתאם למידות המשטח. על הכיורים "מולבשים" כיורי פלסטיק מיוחדים לחג הפסח. במשפחות חסידיות נהוג להיזהר מחמץ שעלול להיות במים, ולכן על פיות הברזים "מולבשים" מסננים העשויים בד דק ארוג בצפיפות, וכך גם על הידית של כיוון המים.

ההקפדות בנושא אִחסון הצעצועים שלא נוקו, בנושא הכביסה ובכיורים ובברזים הן חלק מן ההקפדות הנהוגות במגזר החרדי ואינן נהוגות במגזרים דתיים אחרים.

בתום הניקיון מודיעים בני המשפחה על כך באמצעות תליית שלט על דלת הכניסה לבית. מטרת השלט כפולה: ראשית - זוהי הודעה פרקטית לשכנים ולילדים הנכנסים זה לביתו של זה – כאן כבר נקי ומוכן לחג "אז בבקשה, שכנים יקרים, אל תיכנסו אלינו כשמזון בידיכם". ושנית – זוהי גם הודעה לחברה הסובבת כי במקום הזה כבר סיימו את ההכנות לחג והמשפחה היא ברמה רוחנית גבוהה.

בימים האחרונים שלפני החג אפשר למצוא בבניינים החרדיים לא מעט ילדים האוכלים את ארוחותיהם בחדר המדרגות, מפני שהבית כבר נקי לחג. במשפחות שבהן האשה היא "חולת ניקיון" אפשר לראות זאת גם בימים אחרים, אך אז זה לא תמיד מתקבל כלגיטימי, כפי שמעידה אשה חרדית בעיתון "משפחה": "אני מכירה מישהי שהבית שלה מבריק, וכל הילדים שלה אוכלים ארוחת צהריים וארוחת ערב בחוץ, על המדרגות. אז הבית נשאר מבריק. גועל נפש!" בשיחה שערכתי עם תושבת בתי-אורנשטיין שליד כיכר-השבת בירושלים היא ציינה ש"לא פעם נוהגות הנשים בחצר שסיימו לנקות את הבית לפנות ערב במיוחד בקיץ להכין חביתה, וכריכים בכמות שמספיקה לכל הילדים, לשים הכל על צלחת אחת גדולה ולקחת את זה החוצה. הם מוציאות כסא ויושבות על-יד הבית והילדים באים אליה, לוקחים 'ביס' וממשיכים לשחק עד שנגמר האוכל ורק אז נכנסים הביתה לישון". בעיניה של בת שיחי הדבר לגיטימי, מפני שהיא מזדהה עם האם העייפה מכל מטלות היום - "אם היא יכולה לחסוך לעצמה קצת בלגן ולהאכיל את הילדים בחוץ ככה שהבית נשאר נקי עוד קצת זמן, אז מה רע?"

נִיקְיון הבית לעומת נִקְיון ה"חוץ"

נִקְיון הדירה מעוגן היטב בשגרת החיים גם מתוקף מצוות הדת וגם כמוסכמה חברתית. לעומת זאת - מעבר לדלת הדירה נמצא עולם אחר, כפי שהתבטא גבר חרדי ששוחחתי איתו: "הניקיון בבית חשוב פי-מיליון מאשר נקיון הרחוב. ביתי הוא מבצרי! והרחוב? שיילך לעזאזל!". מרבית חדרי המדרגות בבניינים המשמשים את בני המגזר החרדי סובלים מהזנחה ומלכלוך. קיים חוסר מוּדעוּת עמוק בכל הנוגע לָאיכות של סביבת המגורים, ובשטחים הציבוריים של הבניינים הדבר מתבטא בלכלוך ובאִחסון חפצים בשטחים הציבוריים בלא כל התחשבות באסתטיקה. וכך התבטאו נשים שונות בראיון בעיתון "משפחה": "סליחה, אני גרה בקומה שלישית, אני עולה תמיד במעלית, אני אמורה לנהל את מה שעושים הילדים מקומה ראשונה – שנייה?.../ בבניין שלנו יש אנשי חסד גדולים מאד. הם שמעו על משפחה שהוציאו אותם מהדירה, אז את כל החפצים שלהם שמו מאחורי הדלת שלי. יש לנו נישה כזו... זה לא מפריע למעבר אבל כל מי שעולה לקומה שלנו רואה ג'ונגל במיטבו. מכונת כביסה, מקרר, שמאטעס... זה עומד שם כבר חצי שנה.../ אנחנו שמנו ווים למעילים והכל היה יפה מאד. תלינו מעילים של חמישה ילדים...אין לי מקום אז שמנו בחוץ וזה לא הפריע לאף אחד..זה מאד מצא חן בעיני השכנה ממול. היא שמה מעילים וגם תקעה תמונה... ואז התחילו לעשות מחסן. שמו קרשים, דברים שצריכים תיקון, חלות משבוע שעבר.../ על המתלים יש עוד שורה של מתלים. שקיות בקבוקים...ג'ריקנים של מים מינרלים... אצלנו בבניין בקומה אחת משאירים נעלים מאחורי הדלת, בקומה אחת יש מזוודות מאחורי הדלת, בקומה אחת יש פחי אשפה מאחורי הדלת, כמעט אין אצלנו מישהו בלי איזה דבר, וגם מי שאין לו באופן רשמי, יש לו את הקופסאות של הירקן שבדיוק הביאו עכשיו ועוד לא הכניסו הביתה... כל אחד מספח לעצמו איזו חלקה שהוא רוצה מחדר המדרגות. אחד אפילו בנה שם ארון."

יתר על כן - חדרי המדרגות מנוקדים בכתמי מיץ שהתייבש או בשלוליות מים שנשפכו והפכו לבוץ. כתמי המיץ נגרמים בעיקר מ"איגלו", חטיף הקיץ הפופולרי של הילדים החרדיים. אלה הן שקיות ניילון קטנות וארוכות המכילות מיץ צבעוני ומתוק. שקיות המיץ מוקפאות ותוֹכנן נֶאֱכָל כמו קרטיב. בציבור החילוני השקיות אלה נקראות "פופ-אייס". הילדים החרדיים אינם מקבלים ממתקים רבים וה"איגלו" זול מאד ולכן פופולרי. הילדים יוצאים עם ה"איגלו" למדרגות ושם המיץ הקפוא מפשיר, מטפטף על הרצפה ומותיר כתמים דביקים. נוסף על כך - שקיות הניילון הקטנות נזרקות על הרצפה, כפי שציינה אחת הנשים: "הילדים שלי זורקים שקית איגלו על הרצפה גם בבית, ואני נלחמת בזה ועוד לא הצלחתי לחסל את התופעה...כן, כן, גם בבית קשה לי מאד עם השקית של האיגלו, כי זה כל כך זול שלא מתייחסים לזה."

חדרי המדרגות סובלים גם מטפטוף של שקיות אשפה הנקרעות מעט ובדרך אל פח האשפה משאירות "סימני דרך" בחדר המדרגות.

חלק מהאנשים, בעיקר אלה הנמצאים בקשר עם האוכלוסייה החילונית, מבינים שאפשר גם אחרת. הם נוקטים יוזמה לפינוי צבירי החפצים, כפי שספרה אחת הנשים: "אצלנו שכן נחמד השאיר פתק לפני שבועיים – 'חיריה עברה דירה. כל מי שהמזבלה למטה שייכת לו מתבקש לרוקן אותה בהקדם...' / גם אצלנו היה דבר כזה. אני הייתי בוועד הבית, כתבתי פתק: 'עד יום חמישי הבא יש לקחת את כל החפצים.' קראתי לערבי, שילמתי לו חמישים שקל, והכל עף החוצה. קרשים של סוכות, עגלות שלא בשימוש מימי אנטיקוקוס. אמרתי שבוע, נתתי להם שבועיים. הערבי הוציא החוצה ותוך כמה דקות כל שכן הכניס את הכל למחסן שלו." פתקים בסגנון דומה צולמו על-ידיי בבניין בבני-ברק. במקומות אחרים נוקטים תושבים יוזמה ותולים על גדר הבית שלט המבקש מהעוברים-ושבים, המבוגרים והילדים, לזרוק פסולת לפח האשפה. שלטים אלה מנוסחים לרוב בשילוב פסוקים או ביטויים המוכרים לציבור החרדי העובר במקום.

במרבית הבניינים קיים ועד-בית מצומצם ביותר הן מבחינת מספר החברים (בדרך-כלל אחת המשפחות לוקחת על עצמה את האחריות הזאת) והן מבחינת היקף פעילותו. מרבית הוועדים עוסקים בגביית כספים מהדיירים בעבור חשמל ומים משותפים ובעבור נקיון חדר המדרגות (אם הדבר מתבצע). נוסף על כך - אין כל יוזמות לשיפוץ הבית, לצביעתו, לטיפוחו או ליצירת גינה.

היחס לנקיון הסביבה הקרובה מתחיל, כנראה, להשתנות. עדות לכך הם השלטים הנתלים על- ידי תושבים, והדעות התומכות בשינוי המצב המתפרסמות מדי-פעם באופנים שונים בעיתונות החרדית. כך עולה מסיפור קטן בנושא נקיון חדר המדרגות שהתפרסם בעיתון "בקהילה" וכך נכתב בכתבה בעיתון "משפחה" שממנה ציטטתי לעיל בה ארבע נשים רואיינו/שוחחו על בעיית הניקיון בחדרי המדרגות. בעיקר מצאתי התבטאויות יוצאות-דופן של נשים חרדיות אשר קיבלו את אישורה של הוועדה הרוחנית של העיתון. כך, למשל, אמרה אחת הנשים: "הילדים שלי תמיד מתלוננים שהאזורים החרדיים הכי מגעילים." אשה אחרת הוסיפה: "הילדים שלי אומרים: 'בואי נעבור את הכביש לאיזור החילוני, שם אף אחד לא מעז בחיים לעשות את זה. כלום, הכל ירוק, הכל פורח'."

ניקיון הגוף

רחצה

על-פי מצוות הדת היהודית, על כל אדם לרחוץ את גופו לפחות פעם בשבוע במים חמים, לקראת שבת. בכל יום אחר (וגם בשבת) על האדם לנטול ידיים פעמים אחדות ביום. בשבת אסור להשתמש בסבון מוצק, אלא בסבון נוזלי בלבד. כאשר בני המשפחה החרדית מעוניינים לחסוך, הם משתמשים בסבון מוצק בימי החול ובשבת יצניעו אותו ויציבו במקומו את הסבון הנוזלי היקר יותר. במרבית המשפחות החרדיות נוהגים להשתמש בכל ימות השבוע בסבון נוזלי.

פעם בחודש על הנשים לנקות את גופן ולרחוץ אותו בצורה יסודית לקראת הטבילה במקווה. הגברים נוהגים לטבול במקווה פעם בשבוע - ביום שישי - וחסידים אף משתדלים לטבול מִדי- יום. טבילת הגברים בעבר היתה בהתאם לתיקונו של עזרא הסופר והיא מכוּנה "טבילת עזרא". בהתאם לתקנתו של עזרא, על הגבר מוטל לטבול במים לאחר כל פעם שקיים יחסי מין עם אשתו "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים" (תלמוד בבלי, סדר זרעים, מסכת ברכות, כ"ב ע"א). תקנה זאת מתבססת על התפיסה כי הזרע הגברי הוא מטמא, ולכן לאחר קיום יחסי מין נאסר על הגבר ללמוד תורה או לומר דברי קדושה - עד שיטהר את עצמו באמצעות טבילה במקווה. אמנם התקנה הזאת בוטלה, אך חסידים רבים (וחלק מהליטאים) נוהגים להקפיד ולקיימה מתוך תחושת היטהרות הנלווית לטבילה.

חלק מהחסידים נוהגים לטבול בכל בוקר בין אם קיימו יחסים עם נשותיהם ובין אם לאו על-מנת למנוע מבוכה. סופר סת"ם מחויב בטבילה לפני כל פעם שהוא עומד לרשום את אחד משמותיו של הקב"ה. היות שלא הגיוני שסופרי הסת"ם ירוצו כל היום משולחן הכתיבה למקווה ובחזרה, הם נוהגים לכתוב את כל המילים האחרות תוך שהם משאירים רווח, מקום ריק, בשורה לשמותיו של הקב"ה. לאחר הטבילה הם רושמים את שמות הקב"ה ברווחים שהושארו לצורך זה.

העידן המודרני, המאפשר נוֹחוּת בתחומי חיים רבים, אינו פוסח על תחום הרחצה. הימצאותם של מים חמים וזורמים בבית הביאה לשינויים רבים בדפוסי הרחצה האישיים אך גם הפולחניים. בעבר נהגו הנשים להכין את עצמן לטבילה תוך נקיון גוף יסודי במקווה, שם אפשר היה לעשות זאת בנוחות רבה יותר מאשר בדירת המגורים. כיום הן מעדיפות את הנוחות ואת הפרטיות של הבית לצורך ההכנות לטבילה. את הטבילה עצמה הן עושות במקווה.

מֵעֵבֶר לַמצוות הקשורות ברחצה, הרגלי הרחצה הם אישיים ולכן קשה להכליל בעניינים אלה.

חדרי רחצה ושירותים

ברוב הדירות החדשות ישנם לפחות שני חדרי שירותים. באחד מהם יש אסלה בלבד ובשני - אסלה, כיור רחצה ואמבטיה. בחדר הרחצה הראשי יש אמבטיה כמעט תמיד על-מנת לאפשר לאישה להכין את עצמה בתום ימי הנידה לקראת הטבילה במקווה. אם קיים חדר שירותים נוסף בצמוד לחדר ההורים הוא כולל כיור רחצה, אסלה ומקלחת.

ריצוף חדרי הרחצה

זוג צעיר הרוכש דירה חדשה לוקח בדרך-כלל את הסטנדרט של הקבלן. לעיתים קיימת חריגה אך היא בסכומים מזעריים - 200-400 ש"ח. הסטנדרט הניתן על-ידי הקבלן כולל ריצוף טרצו (ריצוף פשוט המורכב משברי אבן קטנים אשר מוטבעים בתוך מלט. הגוון המקובל הוא מלט בהיר לבן-צהבהב ואבנים בגוונים חומים-צהבהבים-לבנים), קרמיקה ובזמן האחרון, כהטבה מיוחדת - גם אריחי גרניט פורצלן.
בדירות הישנות מקובל ריצוף הטרצו, וגם כיום מעדיפות משפחות רבות את הטרצו הפשוט, מפני שהוא נתפס כפרקטי יותר. במשפחה החרדית ברוכת הילדים הרצפה מוכתמת לעיתים קרובות, ומכיוון שאי-אפשר לשטוף אותה כך שתהיה נקייה ומבריקה כל הזמן, מעדיפים ריצוף המטשטש את הכתמים. אלה שמעדיפים גרניט פורצלן הם בדרך-כלל משפרי הדיור. הצבע המועדף עליהם הוא לרוב בגוֹני קרם/אוף ווייט/ חום בהיר - לא כצבע אחיד אלא כתערובת המהווה חיקוי לאבן. ככלל אפשר לומר כי הפרקטיות חשובה יותר מהאסתטיות. הגודל המועדף של המרצפות הוא 33X33 ס"מ.

חיפויי קיר

חיפוי הקיר המועדף באמבטיה על-ידי זוגות צעירים וגם על-ידי משפרי דיור הוא הסטנדרט הניתן על-ידי הקבלן. לעיתים מוסיפים פס קישוט צבעוני. אריחי הקרמיקה המקובלים הם בגדלים של 20X20 ס"מ, 25X25 ס"מ או 30X30 ס"מ בגוֹני חום או בצבע לבן.
משפרי דיור בוחרים לעיתים חיפויים יוקרתיים יותר מבחינת החומר והחברה המייצרת ואופנתיים יותר מבחינת הגדלים - 30X10 ס"מ. אם קיים בדירה חדר רחצה לילדים הוא לא יהיה מרוצף בגוונים עליזים ומקושט באריחים עם מוטיבים ילדותיים, אלא באותם גוֹני קרם אשר יתאימו לשנים רבות, מכיוון שהמשפחה החרדית עוברת דירה רק לעיתים נדירות, והילדים גדלים כך שאין צורך לבזבז כסף על אלמנטים ילדותיים בחדר הרחצה.
בדירות ישנות, שלא שופצו בשנים האחרונות, אפשר למצוא עדויות לאופנות קרמיקה וחרסינה משנים קודמות. למשל, חרסינה בצבע כתום או ירוק ובעיטור ציורי פרחים כעדות לסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 שבהן החלו להיות מקובלים בארץ חיפויי קיר צבעוניים. עם-זאת - החרסינה הלבנה נותרה מקובלת במידה זו או אחרת לאורך כל השנים.
גובה חיפוי הקרמיקה באמבטיה הוא בדרך-כלל כ-2 מטר.

כלים סניטריים

על-פי הסטנדרט המקובל בדירות החרדיות החדשות – צבעם של הכלים הסניטריים הוא לבן, אולם רוב הזוגות הצעירים הרוכשים דירה מקבלן מעדיפים להוסיף 170-180 ש"ח ולהחליף לפרגמון. ברוב הדירות הכיור של חדר הרחצה הוא מסוג פשוט ומורכב על קונזולות.
משיחות שקיימנו עם מוכרים בחנויות קרמיקה וכלים סניטריים העובדות עם קבלנים במגזר החרדי עולה כי בחירת הכלים הסניטריים, האביזרים וחיפויי הקיר שונה כאשר מדובר בזוג צעיר שזוהי דירתו הראשונה או בזוג המשפר את תנאי מגוריו. כאשר זוג צעיר עומד להינשא, באות שתי האמהות והכלה לבחור את אביזרי האמבטיה, את חיפויי הקיר ואת הכלים הסניטריים. כאשר מדובר בשיפור הדיור, באים כל בני המשפחה, קרי - הורים, ילדים, סבא וסבתא. כולם מביעים את דעתם ועורכים דיונים עד לקבלת ההכרעה בעניין.
בדירות ישנות שלא עברו שיפוץ אפשר למצוא גם כלים סניטריים צבעוניים, כפי שהיה מקובל בשנות ה-70 של המאה ה-20.

ברזים

הברז הסטנדרטי הוא ברז פרח של "חמת" לכיורים וסוללה סטנדרטית לאמבטיה, כלומר - ברזים פשוטים ופרקטיים.

מראה

סוגיית המבט של האדם על גופו היא נושא טעון בחברה החרדית מחשש למחשבות זימה ולגירוי. ככל שהמשפחה מקפידה יותר בנושאי הצניעות, כך תגבר ההחמרה בנושא המראה. במשפחות המשתייכות לחסידויות המחמירות בנושא צנעת הגוף אין כלל מראה בחדר הרחצה. עם-זאת - ברוב הדירות החרדיות מורכבת מראה בחדר הרחצה מעל הכיור. בדרך- כלל המראה הזאת קטנה על-מנת שתאפשר מבט רק על הפנים ולא על הגוף. רק במשפחות מודרניות יותקנו מראות גדולות המאפשרות מבט על כל הגוף. מראָה המיועדת לבחינת המראֶה לפני עזיבת הבית מותקנת בחלק הפנימי של דלת הארון בחדר השינה של בני הזוג, וזאת כדי שהמבט על מראה הגוף יהיה קצר ויעיל, ולא יוביל לגנדרנות.

כביסה וגיהוץ

"ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת שבת, קי"ד ע"א), כלומר - על תלמידי החכמים להלך בבגדים נקיים בלא רבב, מפני שבכך הם מכבדים את בורא העולם שיצר את האדם בצלמו. בימינו משליכים הוראה זאת על כלל הציבור החרדי. חובה על כל אדם חרדי לצאת לרשות הרבים כאשר הוא לבוש כראוי – בחליפה מסודרת, נקייה ומכובדת ולא במכנסי ג'ינס קרועים, למשל או בחולצת טריקו דהויה. הגברים הליטאיים הם המתהדרים ביותר בלבושם. מרביתם יקפידו על רכישת חליפות יקרות, ובעיקר בולטות העניבות הצבעוניות הכרוכות סביב צווארם. בהתאם לכתוב, ההקפדה היא על אי הימצאות כתם על הבגדים, אך לא תמיד מקפידים על כביסה בתדירות גבוהה. גברים חרדיים יכולים ללכת באותה חולצה במשך ימים אחדים (כולל - הריח הנודף ממנה) בלי להניד עפעף, וכך - יש גם שישלחו את החליפה לניקוי רק בחלוף חודשים אחדים. יתרה מזאת - אלה המקפידים להחליף את חולצתם מדי-יום ביומו ולשלוח את חליפותיהם לניקוי יבש נתפסים לעיתים קרובות כגנדרנים, כעוסקים בהבלים.

המשפחה החרדית ברוכת הילדים, "מייצרת" כמויות גדולות של בגדים מלוכלכים, ולכן יש להפעיל בכל יום את מכונת הכביסה לפחות פעמיים – פעם אחת - לכביסה לבנה ופעם אחת - לכביסה כהה. כמויות הכביסה בימי ראשון גדולות הרבה יותר מאשר בשאר הימים מפני שבמהלך השבת אין מכבסים, ועוד נוספים לערמות הכביסה גם מפות השבת וגם בגדיהם של הבנים הלומדים בישיבות.

לתלמידי הישיבות הלומדים בתנאי פנימייה יש סֶט כפול של בגדים (כך שבכל עת סט אחד נמצא עימהם בישיבה וסט אחד נמצא בביתם). ביום ראשון הם לוקחים איתם לישיבה כמות בגדים, לבנים, מגבות ומצעים המספיקים לשבועיים (בהם ייעדרו מביתם). בבואם הביתה לקראת השבת הם מביאים עימהם את הכביסה המלוכלכת שלהם, שאין אפשרות לכבסה לפני כניסת השבת. לכן - ביום ראשון מכבסות הָאֵם והאחיות את סט הבגדים המלוכלכים שהובא הביתה ביום שישי. סט זה ימתין נקי ומגוהץ עד לבואו של הבן הביתה בפעם הבאה.

לרוב המשפחות, גם לאלו שמצבן הכלכלי קשה, יש מייבש כביסה. משפחה שמצבה הכלכלי מאפשר לה מפעילה את מייבש הכביסה בכל ימות השנה. במשפחה שבה המצב הכלכלי דחוק, משתדלות הָאֵם והבנות לצמצם את פעולתו של המייבש. הן משתדלות לנצל את הימים החמים של הקיץ ולתלות כביסה על החבלים המותקנים מחוץ לבית. כאשר אין לחץ זמן ואין צורך להספיק ולייבש כמויות כביסה במהירות, תיתלה כביסה על החבלים גם בימים פחות חמים. כלומר - המטרה היא להפעיל את המייבש, "זולל" החשמל, רק כשאין ברֵרה אחרת.

קיפול הכביסה והגיהוץ נעשים בדרך-כלל באותו יום או למחרת בבוקר (בזמן שהילדים נמצאים במוסדות החינוך) על-מנת שלא תיווצרנה ערמות גדולות מאד של בגדים.

הטיפול בכביסה נעשה על-ידי האם, וברגע שבנותיה מגיעות לגיל שש בערך היא מתחילה ללמד אותן כיצד עושים זאת. מובן שהכל - בהתאם לגילה של הילדה. ילדה בת שש יכולה להוריד כביסה מהחבל (או להוציאה מהמייבש) ולקפל את הבגדים שאינם דורשים גיהוץ. במהרה תלמד להפעיל את מכונת הכביסה, ובגיל שלוש עשרה (ולעיתים - גם קודם) תלמד לגהץ.
המגהץ וקרש הגיהוץ מאוחסנים באחד הארונות בחדרים או בפינה נסתרת בדירה, וּמוֹציאים אותם רק על-מנת לגהץ. בסיום הגיהוץ הם מוחזרים למקומם.

בכל הדירות שביקרתי בהן היו מכונות כביסה וכמעט בכולן - מייבש כביסה. בדירות חדשות או משופצות נמצאו המכשירים הללו במרפסת השירות, מרפסת שירות שהיתה צמודה לחדר הרחצה או קרובה אליו. נוסף למכונת הכביסה ולמייבש היו באותו שטח גם ארון לכביסה מלוכלכת וארון לכלי ניקוי ולחומרי ניקוי.

בבניינים ישנים, בעיקר בשכונות הוותיקות בירושלים, שבהן הדירות צפופות ביותר מוצאים הדיירים פתרונות יצירתיים לאיתור מקום למכונת הכביסה. כך - בשכונת רוממה - הונחה מכונת הכביסה במרפסת פתוחה לרחוב. פתרון אחר הוא הנחת מכונת הכביסה והמייבש בפינה הנמצאת מחוץ לבית. את הפינה הזאת תוחמים בקירות-סורגים. באיזור שכונת מאה-שערים ראיתי מכונת כביסה ומייבש הניצבים על משטח החורג משטח המרפסת (אשר מיועדת להקמת סוכה) וּמוּגנים בארון פלסטיק.

עיצוב הדירה

רקע

סגנונות העיצוב הנפוצים בקרב האוכלוסייה הכללית בישראל מבטאים תפיסת עולם כללית וכן שאיפה להצהיר על כך בריש-גלי. עיצוב כפרי, למשל, מעיד על אוריינטציה של חיבור לאדמה, לאקולוגיה ולרוחניות. עיצוב בקווים נקיים מעיד על יוקרה, על מעמד כלכלי גבוה, על פרפקציוניזם, על רגישות אסתטית ועל אהבת טכנולוגיה ועדכניות. במגזר החרדי, לעומת- זאת, הבחירה של פריטי הריהוט היא בראש ובראשונה פונקציונלית. השיקול המרכזי הוא למה ישמש הפריט והאם הוא יענה על הציפיות מבחינת היעילות והנוחיות של השימוש בו. השיקול האסתטי הוא משני ואין לו אפשרות לעמוד בפני עצמו. משפחה חרדית לא תרכוש רהיט רק כדי שיהיה מעין פסל נאה הניצב בדירה כאבן שאין לה הופכין.

מגמה של שינוי בעיצוב הבית

בשנים האחרונות אפשר להבחין בקיומה של שכבה חברתית אשר התבססה מבחינה כלכלית ובו-בזמן נחשפה גם לעיצוב הבית והסביבה ברמה אסתטית גבוהה (בדרך-כלל עקב חשיפה וקשר כלשהם עם האוכלוסייה החילונית).

אחד הביטויים ליכולת כלכלית, למודרניות ולטעם אישי הוא קניית אביזרים וריהוט לבית בחנות של רשת "איקיאה". בציבור החילוני נתפסת החנות כ"טעם של חו"ל" בשילוב מחירים זולים. בציבור החרדי היא נתפסת כמקום יוקרתי עם ניחוח עיצוב עדכני. הקנייה ב"איקיאה" אפשרית לציבור החרדי משום שהחנות בישראל נמצאת בבעלות חרדית, והיא חנות שומרת-שבת.

ראשית השינוי באזורים מרוחקים, מוצנעים יותר ומפוקחים פחות. במַקרו – השינויים מתרחשים בערים החרדיות המרוחקות מהמרכז הרבני, ובמיקרו – השינויים מתרחשים בחדרי הדירה הפרטיים, המוצנעים יותר מעיניים בוחנות.

סוכני השינוי

השינויים נעשים על-ידי אנשים משני סוגים: האחד - החזקים מבחינה חברתית בקהילה, אשר יש בידיהם הכח לומר "כך אני עושה, ואני בטוח שהדברים נכונים ואינם סותרים את אורח החיים החרדי" (וגם אם הדברים אינם מדויקים לגמרי, לא יעֵזו לצאת נגדם). במשפחות אשר מעמדן בקהילה איתן האשה, שבֵּיתה הוא ממלכתה, יכולה להחיל את רצונותיה בתחום העיצוב והקישוט בְּיֶתֶר קלוּת, וּבְיֶתֶר קבלה הן מצד בעלה והן מהסביבה. הנשים הן מובילות השינוי מפני שהן נתבעות פחות בתחום הדת, ולכן הן אינן נושאות הדגל הדתי. בגלל זה - היחס לרצונותיהן סלחני. מחוללי השינוי מהסוג השני הם אנשים הנמצאים על התפר שבין החברה החרדית לבין שאר האוכלוסייה. "בעלי תשובה", למשל ו"חוצניקים".

אפשר להתייחס לסטטוס של "בעלי התשובה" וה"חוצניקים" בהקבלה לניתוח "טקסי המעבר" של ואן גנפ, שטען כי טקס המעבר "נלווה לכל שינוי מקום, מצב, מעמד חברתי וגיל". "טקסי המעבר" כוללים שלושה שלבים עיקריים:
1. שלב הניתוק -First or preliminary stage - בו חלה התרחקות וניתוק מן החברה הכללית. לגבי "בעלי-התשובה", זהו השלב שבו הם מתחילים לחבוש כיפה, לשמור כשרות, לשמור שבת ולהוסיף עוד ועוד מצוות. הם מתנתקים מחייהם כחילונים בדרך אל חייהם החדשים כחרדים.
2. שלב המעבר -The liminal stage - זוהי תקופה של בידוד. האדם נמצא בין שני סטטוסים. בשלב זה "בעלי-התשובה" תופסים את עצמם כחרדים, אך מבחינת החברה החרדית הם עדיין אינם ראויים להיכלל בחברה כחלק בלתי נפרד ממנה. ילדיהם לומדים בבתי-ספר ובתלמודי-תורה המיועדים לבני "בעלי-תשובה", הם (ולעיתים אף ילדיהם) נישאים לבני זוג שגם הם "בעלי-תשובה", הם משתייכים למספר קטן של חסידויות המוכנות לקבל אותם וכד'. בשלב זה הם נשארים בעצם כל ימי חייהם. רק ילדיהם או נכדיהם יוכלו לעבור לשלב הבא מבחינת החברה החרדית.
3. שלב האיחוד -The final or postliminal stage - התאחדות עם החברה בסטטוס החדש. "בעלי-התשובה" או צאצאיהם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהחברה החרדית.

ויקטור טרנר קיבל את המודל התלת-שלבי של ואן גנפ, אך התעניין בעיקר בשלב המעבר. הוא טען כי זהו סטטוס ביניים – האדם כבר אינו נמצא בסטטוס הישן, אך עדיין אינו מצוי בסטטוס החדש. השלב הלימינלי הוא מרחב אמורפי שבו האדם לומד את הכללים ואת הנורמות של החברה, וזו מספקת לו בשלב זה סטנדרטים לייחוס מאוחר יותר. "בעל-התשובה" מצטייר בעיני החברה החרדית כדמות לימינלית. הוא נתפס על-ידיה כ"תינוק שנשבה" אך כבר רואה את הדרך הנכונה. טרנר טען כי המצבים הלימינליים הם אלה המהווים מקור לשינוי תרבותי וחברתי. בהתייחס ל"בעלי-התשובה", אפשר לומר כי האנשים האלה אשר באו מעולם שונה מביאים איתם לתוך העולם החרדי "חלקים קטנים" מהעולם הישן שלהם, כגון - התייחסות שונה לאיכות סביבת המגורים, קישוט ועיצוב בית הנסמכים על תפיסת העיצוב שלהם שהתגבשה בהיותם חילוניים, עיסוק בתחומים שונים של אמנות שבהם עסקו בהיותם חילוניים ועוד. החברה החרדית סולחת להם כי הם אינם חלק מליבת הקונצנזוס, והתקווה היא שעם הזמן הם ישַׁנו את אורחות חייהם ויתאימו את עצמם לזרם החרדי המרכזי. שכבה זאת היא "סוכנת שינוי" משמעותית בחברה החרדית.

קבוצה נוספת הנתפסת על-ידי הציבור החרדי כקבוצה לימינלית היא קבוצת ה"חוצניקים" – העולים החרדיים מארה"ב. אנשים אלה הם חרדים מבטן-ומלידה, אך דרך חייהם בארה"ב השונה מדרך חייהם של החרדים בישראל הביאה לכך שתפיסת עולמם מודרנית יותר, הם פחות נוקשים ומחמירים במילוי המצוות והם בבחינת גורם מחולל שינוי. ה"חוצניקים" מהווים דוגמא לחרדים צעירים (בעיקר) המעוניינים להישאר כאלה אך מבקשים לשנות מעט את הנהגים המחמירים.

תחומי השינוי

השינויים בראשיתם נעשים על-סמך מתיחת גבולותיהם של החוקים עד למקסימום האפשרי בלא שבירת המוסכמות, תוך הסכמה שבשתיקה. כלומר - שינוי שאפשר לחיות איתו ואיננו עומד בסתירה ובניגוד חריף לערכי הדת ולנורמות המקובלות בחברה החרדית.

תחומי השינוי מגוונים, אך מאפיינת אותם הנקודתיוּת. כלומר - משנים פרט אחד מתוך המכלול.

דוגמות לשינויים

החלפת הפֵּאה הסינתטית בפֵאה משיער טבעי בתספורת מודרנית. אף שנראֶה במבט ראשון כי שינוי זה איננו קשור ישירות לדירת המגורים, הרי שהוא מהווה סמל לשינויים שאותם מכניסות הנשים. הנשים הן אלה המשנות גם חלקים מדירת המגורים בעקבות התפיסה הבסיסית אשר מביאה אותן לשנות את הפאה שלראשן. הפֵּאה אמורה היתה להיות שונה באופן ברור ובולט מהשיער הטבעי, שכן "שיער באשה - ערווה". הנוהג בקרב הנשים החרדיות בארץ היה לחבוש פֵּאה אשר אורך השיער הסינתטי שלה לא עבר את קו הצוואר (מחירה לא עולה על 200 ש"ח). בפֵאות מן הסוג החדש קשה להבחין אם מדובר בשיער טבעי של האשה או בפֵאה. חובשת הפֵּאה זוכה, אם-כן, לשיער מטופח ולמראה צעיר וסקסי. השינוי נעשה בעיקר בעקבות נשים חרדיות אמריקניות אשר עלו לארץ והביאו איתן מארץ מוצאן את הנוהג לחבוש פֵּּאות העשויות משיער טבעי באורך שמעבר לקו הכתף (מחירן מעל 1,000$). הרבנים יוצאים מידי פעם נגד פֵּאות אלה, אך בקרב הנשים הן כבר קנו להן אחיזה. המסגרת נשמרה, אך הגבולות נמתחו והאשה החרדית נוכחה לדעת כי יש בכוחה להכניס שינויים בלבושה ובאורחות חייה.

חדר הילדים מהווה כר בעל לגיטימציה גדולה יותר לשינויים מעצם היותו שייך לילדים, שהרי המגבלות לגביהם רופפות יותר. השינויים מתבטאים בעיקר בהכנסת צבעוניות לחדרי הילדים. החברה החרדית בכללותה היא אנטי צבעונית, תרתי משמע. האידיאל הוא שכולם יהיו זהים בלבוש, בדרך החיים, בהשכלה, בהתנהגות ובדעות. שוני, אינדיווידואליות וייחודיות נתפסים כדבר רע. צבעוניות (אשר יש בה אלמנט אֶרוטי) יוצרת בוֹלטוּת ולכן איננה רצויה. הצבעוניות בחדר הילדים מתבטאת בנקודות צבע בריהוט החדר – פסי צבע בארונות, חזיתות צבעוניות של המגירות וכיסוי או ריפוד צבעוני למזרון המיטה. לעיתים רחוקות ייצבעו הקירות של חדר הילדים בצבע שונה מהלבן. בחלק הציבורי של הבית נשמרת המסגרת של הצבע הלבן, ובחלק הפרטי הגבולות נמתחים.

השינויים ניכרים גם באביזרים שונים הנרכשים כיום ולא נרכשו בעבר. למשל - טייפ גדול וצבעוני עם-זאת - המוסיקה תישאר חרדית כשרה. ילקוטים צבעוניים לבנות (בעיקר ורודים) לבית-הספר עם-זאת - לא יהיו עליהם דמויות כגון ברבי או בראץ.

כיום ישנה בחברה החרדית לגיטימציה רבה יותר לאימוץ מוצרים וערכים חילוניים. כפועל-יוצא מכך ישנה תעשייה שלמה של "גיור". לוקחים מוצר או ערך חילוני ומתאימים אותו לחיים החרדיים. כך, למשל, מגזינים מהודרים מודפסים על נייר כרומו יוקרתי, אך התכנים נשארים חרדיים. וכך - המסגרת נשמרת, אבל הגבולות נמתחים מעט.

ההתפתחות התפיסה האסתטית ביחס לעיצוב הבית

נראה, אֵפוא, כי אפשר להצביע על שלבים בהתפתחות התפיסה האסתטית:
נובורישיות – הממון לשיפור העיצוב נמצא, אך הַיֶּדַע חסר. כיוון שכך ננקטת דרך החיקוי. מנסים להעתיק חלקי עיצוב רצויים. בלא הַיֶּדַע נוצר עיצוב של "כאילו". כלומר - במקום עץ משתמשים בפורמייקה דמויית עץ, במקום ציורים אורגינליים משתמשים בפוסטרים תעשייתיים וכד'. התוצאה היא עיצוב "קיטשי" חסר עידון. רוב הדירות שביקרתי בהן משתייכות בהחלט לשלב זה, גם אם אי-אפשר להגדיר את כל המשפחות כ"נובורישיות".
הפנמה חלקית – בחלק מהפריטים מצליחים להגיע לתוצאה צורמת פחות ואיכותית יותר. לאט- לאט ועם הניסיון והפְּתיחוּת מתגבשת ההבנה מה נכון ומה לא.
פיתוח טעם אישי ועידון – בשלב זה מגבשים סגנון, ועיצוב הבית נעשה מנקודת מבט הוליסטית. כלומר - יש קשר בין החדרים השונים ובין פריטי הריהוט והקישוטים הן מבחינת הצבע והן מבחינת הסגנון. הדברים אמיתיים ולא "כאילו". טעם זה יכול להיבנות על-ידי בעלי הבית עצמם או לפחות על-ידי ההבנה שיש להשתמש בבעל מקצוע אם רוצים להַקנות לבית אופי באמצעות עיצוב ברמה גבוהה.

השימוש במעצבי פנים במגזר החרדי נפוץ ומקובל הרבה יותר מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית בהבדל אחד – מעצבי הפנים החרדיים אינם נשכרים בדרך-כלל על-מנת לעצב בית שלם. הם נשכרים על-מנת לתכנן ריהוט אשר יביא לניצול מקסימלי של השטח בחדר מסוים. מעצבות הפנים הן בדרך-כלל נשים צעירות שלמדו במסגרת המסלול המקצועי בסמינר, והכשרתן אינה מאפשרת להן יותר מאשר תכנון ארונות כאלה ואחרים. יתר-על-כן - מרביתן לא גדלו בסביבה מטופחת ולא הפנימו ערכי טעם וסגנון. החדרים הזוכים לטיפולן הם בדרך- כלל המטבחים וחדרי הילדים שבהם העומס רב והשטח קטן.

מובן שישנן גם משפחות בעלות יכולת כלכלית גבוהה, המשתמשות במעצבים ברמה גבוהה. המעצבים הללו מובילים את הבתים לרמה אסתטית ועיצובית גבוהה, המקבילה באיכויותיה לרמה הנהוגה בבתים דומים במגזר החילוני.

בשנים האחרונות יצאו לאור מגזינים אחדים העוסקים ב"Life Style" ומיועדים לעשירון העליון בחברה החרדית. הכדאיות הכלכלית של מגזין כזה מוטלת בספק לאור העובדה שהוא איננו שורד לאורך זמן. עם סגירת מגזין אחד מתחיל לצאת לאור מגזין אחר זהה בתוכן, אך שונה בשם – "עיצובים", "סטייל אלגנט", "FINE - עיצובים & סטייל" וכדומה. האחרון החל לצאת לאור ביוני 2007, והוא מופץ בעיקר בשכונות המבוססות בבני-ברק ובירושלים. המשותף לכל המגזינים האלה הוא מעורבותה של העיתונאית החרדית, שלהבת חסדיאל, הנושאת את דגל העיצוב בחברה החרדית. העיצובים במגזינים אלה מאופיינים בעיקר בפתיחוּת גדולה לעיצוב המקובל במגזר החילוני מבחינת הצבעים ותפיסת החלל תוך התאמת הפרטים לדרישות הבית החרדי (שני כיורים, פינה המיועדת לנטילת ידיים ועוד).

עיצוב הבית וקישוטו אינם עומדים בראש סדר העדיפויות של האדם החרדי לא רק בגלל העדר אמצעים כלכליים, אלא -ובעיקר - בשל התפיסה כי העולם הזה הוא ארעי, והעולם הבא הוא הקבוע. כל אדם בר-דעת לא ישקיע מאמצים רבים מדַי במשהו ארעי. המשפחה החרדית הטיפוסית מעדיפה את החיים בסטנדרט חומרי נמוך שיצירתו והחזקתו אינן דורשות ממון רב. כך אין צורך לבזבז זמן יקר בעבודה, ואפשר להתעמק בלימוד התורה ובקיום המצוות. השקעה מסוג זה תביא את האדם המאמין אל משכן הקבע שלו בעולם הבא כשהוא מצויד בכל הדרוש על-מנת לזכות בכל הכבוד. "כך הוא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל" (משנה-תורה להרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד-תורה, פרק ג' הלכה ה'), אם תעשה כך, "אשריך, וטוב לך. "אשריך", בעולם הזה; "וטוב לך", לעולם הבא." (משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות, ד' א').

למרות השינויים המתחוללים בתפיסה הכללית ההשקעה באסתטיקה נתפסת עדיין כחלק מהריקנות של החברה החילונית, ומי שמעוניין לאמץ זאת זוכה בלא מעט לגלוג וזלזול.

תרבות הדיור והמגורים כאספקלריה לשינויים ולתמורות בחברה החרדית

מגמה כללית של שינוי

אין ספק שחברה החרדית מתרחשים שינויים עמוקים שבאים לידי ביטוי בין השאר בתרבות הדיור והמגורים שלה. השינויים מתחילים באזורים המרוחקים מפיקוח. במַקרו - אלה הן הערים החדשות המרוחקות ממרכזי האוטוריטות הדתיות של החברה החרדית בבני-ברק ובירושלים; במיקרו - אלה הם חדרי הדירה המוצנעים יותר – חדרי הילדים, חדרי השינה, חדרי הרחצה. השינויים המתחוללים הם בבחינת מתיחת גבולות המותר והראוי ולא "שבירת כלים" נרחבת. למרות הקונוטציה המינורית המתלווה לניסוח הזה, אין זאת המציאות. גם אם השינויים אינם מחוללי מהומות הרי שעצם קיומם בחברה הדוגלת בשימור המסורות וְהַנְּהָגִים העתיקים בבחינת "חדש אסור מן התורה" הוא המשמעותי.

בערים החרדיות החדשות אפשר למצוא דוגמא לשינויים המותחים את הגבולות ועדיין שומרים על מכלול החיים החרדי. הצעירים המתגוררים בערים אלה חיים באופן שונה מהוריהם - הדיור מרווח ונוח יותר, סביבת המגורים מטופחת, הם מאמצים את החידושים הטכנולוגיים (טלפון סלולרי, מחשב), חלקם יוצאים לעבודה ובעקבות כך רבים מהם באים לידי הֶכֵּרוּת ומגע עם החברה הכללית העוטפת את החברה החרדית ומוגדרת כחברה מודרנית המשופעת במיטב חידושי הטכנולוגיה של המאה ה-21. קיימת לגיטימציה למימוש רמת חיים גבוהה יותר ולשבירת המסגרת של האסקטיות החרדית.

בערים אלו אפשר למצוא ייצוג לשינוי המסומל על-ידי אלמנטים פיסיים: צורת הבניינים שאיננה צורה ריבועית רגולרית אלא יש בה אלמנטים פורצי גבולות (מרפסות-סוכה בסגנון הבאוהאוז וקומות שאינן אחידות בשטחן) המבטאים בעקיפין את הפריצה המתונה של המסגרות החברתיות בחברה החרדית. עם-זאת - חלק מהבניינים מבטאים עדיין סגירוּת בגלל חלונותיהם הקטנים המשדרים תחושה של מבצר מוגן. השינוי ושבירת המסגרת מתבטאים גם בצבעוניות החזקה של גני המשחקים הרבים. צבעוניות זאת איננה אופיינית לחברה החרדית המעדיפה את הצבעים הכהים והקודרים. הצבעוניות באה לידי ביטוי גם בבגדיהן של הבנות הצעירות המתאפיינים בססגוניות רבה ובשלל צבעי הקשת.

הערים החדשות מסמנות בחברה החרדית את המודרניזציה ואת הפְּתיחוּת. הערים המתוכננות והמודרניות קוראות למשפחות צעירות מהמגזר החרדי לבוא ולגור בהן בסטנדרט חיים גבוה ומודרני מבלי לאבד מאורח החיים החרדי. אולם בפועל קשה למנוע את השינוי, ולו המזערי, באורח החים הזה.

חדרי הילדים בדירת המגורים החרדית הם "כר" נרחב לשינויים. בעיצוב ובבחירת הצבעים ניכרת קלילות - לעומת הכְּבדוּת והרצינות הרבה המושקעות בסלון. השינויים הללו יכולים להיתפס, אולי על-ידי הציבור החילוני כמשהו מינורי וחסר משמעות, אך בעולם החרדי זהו שינוי גדול. החברה החרדית בכללותה היא אנטי צבעונית, תרתי-משמע. האידיאל הוא שכולם יהיו זהים - בלבוש, בדרך החיים, בהשכלה, בהתנהגות, בדעות. שוני, אינדיווידואליות וייחודיות נתפסים כדבר רע. צבעוניות (אשר יש בה גם אלמנט אֶרוטי) יוצרת בּוֹלטוּת ולכן איננה רצויה. הצבעוניות בחדר הילדים מתבטאת בנקודות צבע בריהוט החדר – פסי צבע בארונות, חזיתות צבעוניות של מגֵרות וכיסוי או ריפוד צבעוני למזרון המיטה. לעיתים רחוקות ונדירות יותר ייצבעו הקירות של חדר הילדים בצבע שאינו לבן. מסגרת הצבע הלבן נשמרת בחלק הציבורי של הבית. בחלק הפרטי – הגבולות נמתחו. כך גם אביזרים שונים הנרכשים כיום - ולא נרכשו בעבר - כגון טייפ גדול וצבעוני. עם-זאת - המוסיקה המנוגנת בו נשארת מוסיקה חרדית כשרה. נוסף על כך קונים לבנות ילקוטים צבעוניים (בעיקר וורודים) לבית-הספר (אך לא יהיו עליהם דמויות כגון "ברבי" או "בראץ").

כאמור, החידושים בדירת המגורים מתחילים להיראות גם בחדר המרכזי והחשוב של הבית - "חדר השבת". גם בחלק הזה, החשוף יותר לביקורת, משתנה הריהוט. בחלק מהדירות אפשר לראות בנוסף לשולחן השבת ולארון הספרים גם ספות וכורסאות, המהוות חידוש לכשעצמן, ולעיתים במשפחות צעירות ומודרניות מורחב השינוי והריפוד של הספות עשוי להיות צבעוני.

באופן כללי - העולם החרדי מתבסס על תפיסה הגורסת כי אין שום ערך לחומר. הערך הגדול הוא ברוח, ולכן העולם הזה הוא ארעי, והעולם הבא הוא הקבוע. הנה-כי-כן - אין סיבה להשקעה בחומר שהוא חלק מהעולם הארעי. ההשקפה הזאת היא אחד מנדבכי היסוד של תפיסת העולם החרדית, ולכן כל שינוי בה הוא משמעותי ביותר. בציבור החרדי מתגבשת ההבנה כי החיים בעולם הזה יכולים להיות טובים יותר גם מבחינת החומר, ועדיין אין בכך משום הזנחת הרוח.

השינויים הללו הינם עדות לשינוי עמוק ומשמעותי יותר המתחולל בחברה החרדית - כניסתו של המושג "חֵרות הפרט". המושג הזה חודר אט-אט לתרבות החרדית ולתפיסתם של האנשים לא כאידיאולוגיה אלא כתוצאה של ירידה וצמצום בכוחם של הרבנים אל מול העלייה ברמת החיים ואימוץ המודֶרנה. יותר ויותר אנשים מאפשרים לעצמם "מתיחת גבולות" וקבלת החלטות ללא התייעצות עם הסמכות הרבנית. עדיין אין נוקטים בשם המפורש "חֵרות הפרט" (ואולי אפילו אין מוּדעים לקיומו), אך מימושו ניכר בהחלט בשטח.

סוכני השינוי

את סוכני השינוי אפשר לסווג לשני סוגים מרכזיים: דמויות מן ה"גרעין המרכזי" - אלה החזקים מבחינה חברתית בקהילה ודמויות מן ה"פריפריה" - נשים, "בעלי-תשובה" ו"חוצניקים".

"הגרעין המרכזי" כולל את האנשים החזקים מבחינה חברתית בקהילה, אשר בידיהם הכוח לומר כך: "אני עושה ואני בטוח שהדברים נכונים ואינם סותרים את אורח החיים החרדי." גברים חרדיים הבטוחים במעמדם מאפשרים לנשותיהם (השייכות ל"פריפריה") לערוך שינויים. הנשים,הן אחד מסוכני השינוי השקטים אך החשובים ביותר בחברה החרדית, כפי שציינו חוקרי המגזר החרדי מנחם פרידמן ותמר אלאור. הן אינן מתויגות כנושאות דגל הדת, ולכן יש בידיהן היכולת להכניס שינויים קטנים לתוך חיי המשפחה. בשינויים הללו אין משום הפרה בוטה או שבירה של המנהגים, אלא רק מתיחת גבולות. הם קטנים – כמו צביעת קירות בצבעים אחרים מלבד לבן, תליית תמונות בדירה, חבישת פֵּאה בעלת שיער ארוך ועוד. השינויים האלה,ונוסף להם יציאתן של הנשים לעבודה במקומות חילוניים והיכרותן עם התרבות החילונית, מביאים גם לשינויים תוכניים כגון קניית ספרי ילדים אשר נועדו מלכתחילה לילדים חילוניים, שינויים בתפריטי הארוחות המבוססים על ספרי בישול שנועדו לאוכלוסייה החילונית, קניית אביזרים לבית אשר לא היו בו בעבר, קנייה בחנויות הנמצאות מחוץ למתחמים החרדיים ואשר לא נועדו במקורן לציבור החרדי ועוד.

מחוללי שינוי אחרים הם אנשים הנמצאים על התפר שבין החברה החרדית לבין שאר האוכלוסייה. למשל, "בעלי-תשובה" ו"חוצניקים". ויקטור טרנר (בעקבות ארנולד ואן-גנפ ) התעניין בשלב הלימינלי, שלב המעבר בו אדם אינו שייך כבר לסטטוס המוצא שלו אך עדיין אינו שייך לסטטוס שאליו הוא שואף להגיע. "בעל-התשובה" מצטייר בעיני החברה החרדית כדמות לימינלית. הוא נתפס על-ידיה כ"תינוק שנשבה" אך כזה שכבר החל לראות את הדרך הנכונה. טרנר טען כי המצבים הלימינליים הם אלה המהווים מקור לשינוי תרבותי וחברתי. בהתייחס ל"בעלי-תשובה", אפשר לומר כי אנשים אלו באו מעולם שונה, ומביאים איתם לתוך העולם החרדי חלקים קטנים מהעולם הישן שלהם,כגון - התייחסות שונה לאיכות סביבת המגורים, קישוט הבית ועיצובו הנסמך על התפיסה העיצובית שהתגבשה בעולם החילוני ועוד. החברה החרדית סולחת להם כי הם אינם חלק מליבת הקונצנזוס, והתקווה היא שעם הזמן הם ישנו את אורחותיהם ויתאימו את עצמם לזרם המרכזי. שכבה זאת היא "סוכנת שינוי" משמעותית בחברה החרדית.

קבוצה נוספת הנתפסת על-ידי הציבור החרדי כקבוצה לימינלית היא קבוצת ה"חוצניקים" – העולים החרדיים מארה"ב. אנשים אלו הינם חרדים מבטן ומלידה, אך דרך חייהם בארה"ב שונה מדרך חייהם של החרדים בישראל ועובדה זאת גרמה לכך שתפיסת עולמם מודרנית יותר, הם פחות נוקשים ומחמירים במילוי המצוות ולכן הם גורם מחולל שינוי. ה"חוצניקים" מהווים דוגמא לחרדים צעירים המעוניינים להישאר חרדים אך לשנות מעט את הַנְּהָגִים המחמירים.

כאמור, עיקר השינויים מבחינה פיזית וגיאוגרפית מתקיימים בפריפריה (חדרי השינה, הערים החדשות), וכך גם סוכני השינוי היותר משמעותיים הם אלה היכולים להיות מוגדרים במובנים מסוימים כ"פריפריה". הנשים החרדיות מהוות מעין פריפריה בשל הדרתן מלימוד התורה שהוא ה"מרכז", וגם ה"חוצניקים" ו"בעלי התשובה" הם פריפריאליים למרכז של החברה החרדית הישראלית.

אם נסתכל בצורה גרפית על מכלול החיים בחברה החרדית, נדמיין את המכלול כמעגל גדול ובתוכו מעגלים קטנים יותר המהווים את תחומי החיים השונים (לבוש, חינוך, השכלה, זוגיות, משפחה, טכנולוגיה מודרנית). ברגע שבו אחד המעגלים הקטנים מרחיב את גבולותיו ומותח אותם מעט, גם שאר המעגלים חייבים לנוע ולהתאים את עצמם למצב החדש. כל זמן שהמרווחים בין העיגולים מאפשרים התרחבות ושינוי פנימי – המכלול שומר על צורתו. לעיתים יכול תחום מסוים לגדול ולהתרחב על חשבון הצטמצמותו של תחום אחר. ברגע שבו השינויים גדולים ואין מקום בתוך המעגל הכללי, אותו מעגל יגדל מעט, יתרחב ויתמתח, והחברה החרדית תגדיר את גבולותיה מחדש. אם השינויים הפנימיים יהיו גדולים מאד לא יוכל המעגל החיצוני להחזיקם והוא ייפרץ. כלומר - החברה החרדית תאבד את מסגרותיה ותתפרק.

עלייה ברמת החיים

במשפחות רבות שני בני הזוג עובדים, גם אם, כאמור, לא במוצהר, וההכנסה המשפחתית הכוללת גם קצבאות והנחות שונות איננה עומדת עוד תחת ההגדרה של "עוני". להיפך, הולכת ומתרחבת שכבה של משפחות מבוססות מבחינה כלכלית. נוסף על כך - ההוצאות ההכרחיות על מזון, ביגוד, חינוך וכד' נמוכות באופן משמעותי מן ההוצאות המקבילות במגזר הכללי בגלל מחירים נמוכים הנהוגים בחנויות, בגלל אופנה כמעט סטטית המאפשרת העברת בגדים מילד לילד וחוסר צורך בקניית בגדים כביטוי להתחדשות, בגלל מוּדעוּת גבוהה לחיסכון וניצול מֵרבי של כל מוצר שנקנה ובגלל אי קיומה של תרבות פנאי מפותחת שיש בצידה הוצאות על תחביבים או על בילויים בתיאטרון, בקולנוע, בפאבים ובמסעדות. כתוצאה מכל אלה חלה עליה ברמת החיים.

כל זמן שהציבור הוא עני (ולעיתים אינו משכיל במובן המודרני של המילה) קל לממסד הרבני לשלוט בו ולהשליט את דעותיו ואת רעיונותיו על השאלה מהי דרך החיים הנכונה והראויה. עם העלייה ברמת החיים משפחות רבות אינן מעוניינות לשתף פעולה עם הצניעוּת (שלא לומר - הנזירוּת) הנדרשת על-ידי הממסד הרבני ועם האידיאל של לידת ילדים רבים ללא כל פיקוח. העלייה ברמת החיים הביאה עימה במקומות רבים בעולם (ואף בישראל) לירידה בשיעור הפריון. רוברט בארו Barro)) אשר ערך מחקר השוואתי ב-98 מדינות ברחבי העולם תוך הסתמכות על נתונים מהאו"ם ומהבנק העולמי (לגבי השנים 1960-1985), מצא כי יש קשר הפוך הדוק בין ההכנסה לנפש לבין שיעור הפריון. כלומר - ככל שעולה ההכנסה לנפש יורד שיעור הפריון הכללי (מספר הילדים שייוולדו לאשה בחייה). סימנים לתהליך דומה העומד להתחולל גם בחברה החרדית ניכרים בקרב החרדים המודרניים המעדיפים שלא ללדת ילדים ללא פיקוח והגבלה. השיטות הננקטות לצורך זה הן מגוונות - החל מגלולות למניעת הריון והתקנים תוך- רחמיים ועד לדחיית הטבילה במקווה עד לאחר הביוץ. המשפחות החרדיות המודרניות עדיין מוגדרות "ברוכות ילדים", אבל חלקן מרשות לעצמן יותר ויותר "להסתפק" ב- 4-5 ילדים לעומת 10 ילדים ומעלה במשפחות חרדיות שאינן נוקטות הליכים של פיקוח ילודה. עם העלייה ברמת החיים הולך וגדל נפח הציבור הרוצה לשמור על כל מצוות הדת אך עם-זאת - ליהנות מהחיים המודרניים. היכולת ליהנות מהחיים המודרניים מנותבת להנאות המקובלות בהתאם לאורח החיים הדתי, אך "מותחות" מעט את הגבולות. כך, למשל, קניית תכשיטים מקובלת מאד בכל חג או אירוע, כשהיכולת הכלכלית עולה מתאפשרת קניית תכשיטים מפוארים ויקרים יותר, למשל - יהלומים ולא חיקויים. זאת ועוד - מקובל לנסוע לחופשות משפחתיות בתקופת בין הזמנים. כשהיכולת הכלכלית עולה מעדיפים לצאת לחופשה באלפים השוויצריים או בניו יורק.


העלייה ברמת החיים תוך חשיפה לחברה החילונית מביאה לשינוי בתרבות המגורים. היא משנה נורמות ויוצרת עלייה בחשיבותם של הערכים האסתטיים. מתוך תיעוד ביקוריי בדירות חרדיות שונות ניכר כי ככל שעולה היכולת הכלכלית מתאפיינות הדירות בתכולה יוקרתית, בשיפור רמת העיצוב והקישוט של הדירה ובביטחון לומר כי אפשר להיות חרדים ומקפידים וליהנות ממנעמי החיים המודרניים.

מהמחקר עולה כי בשנים האחרונות אפשר להבחין בקיומה של שכבה חברתית אשר התבססה מבחינה כלכלית ובו-בזמן נחשפה לעיצוב הבית והסביבה ברמה אסתטית גבוהה (בדרך- כלל עקב חשיפה וקשר כלשהו עם האוכלוסייה החילונית). החשיפה הזאת מאפשרת לאשה, שהבית הוא ממלכתה, להחיל את רצונותיה בתחום העיצוב והקישוט בְּיֶתֶר קלות, וביתר קבלה הן מצד בעלה והן מצד הסביבה. הנשים הן מובילות השינוי מפני שהן נתבעות פחות בתחום הדת, הן אינן נושאות הדגל של הדת, ולכן היחס לרצונותיהן סלחני. אחד הביטויים ליכולת כלכלית, למודרניות ולטעם הוא קניית אביזרים וריהוט לבית בחנות של רשת "איקאה". החנות הנתפסת בציבור החילוני כ"טעם של חו"ל" בשילוב מחירים זולים. בציבור החרדי נתפסת החנות כמקום יוקרתי עם ניחוח עיצוב עדכני. הקניה ב"איקאה" אפשרית מפני שהחנות בישראל נמצאת בבעלות חרדית והיא שומרת שבת.

העלייה ברמת החיים והחשיפה לָאיכות של סביבת המגורים החילונית מביאה להעלאת המוּדעוּת לאסתטיקה הציבורית ולטיפוח השטחים המשותפים בבניין המגורים – חדר המדרגות, "לובי" הכניסה והחצר. בחלק קטן של הבניינים אפשר להבחין בכך, אך כפי שתיארתי בגוף העבודה - הדים לרצון להחיל שינוי זה נשמעים באופן רחב יותר בעיתונות החרדית..

הפרדוקס של איכות סביבת המגורים

הרשויות המקומיות משתדלות אמנם לשפר ולהשקיע בטיפוח הסביבה על-ידי שתילת עצים, פרחים ודשא, על-ידי התקנת גני משחקים והצבת פחי אשפה. אך הציבור החרדי נראה כמתעלם משיתוף- הפעולה בשמירה על נקיון סביבת המגורים.

מרחב ציבורי הזרוע בלכלוך, אופייני לכל הריכוזים החרדיים, למעט הערים החדשות. ניירות, אריזות חטיפים, עיתונים ישנים, כוסות חד פעמיות וכד' זרוקים בגני המשחקים ובשטחים המשותפים בבנייני המגורים. פריטי ריהוט שונים אשר יצאו מכלל שימוש זרוקים שבורים בחצרות הבתים או מאוחסנים בשטח הציבורי – בחדר המדרגות או בקומת העמודים. בחדרי המדרגות אפשר לראות גם מיכלים רזרביים של מים מינרלים, מעילים ותיקים תלויים על הקיר ליד דלת הכניסה, ופריטים שונים שלא נמצא להם מקום בתוך הדירה מונחים בחדר המדרגות. גם ליד המוסדות החרדיים השוכנים בדרך כלל במבנים מפוארים למדַי שוררת עזובה.

שוויון-הנפש שאותו מפגין חלק ניכר מהציבור החרדי אל מול הלכלוך בא לידי ביטוי ברור בחנות קטנה בבני-ברק שביקרנו בה. ילדים לא מעטים נכנסו לחנות על-מנת לקנות תמונות קטנות של רבנים. התמונות האלה היו ארוזות בנייר כסף מרשרש. בעודם עומדים בתוך החנות פתחו הילדים את חפיסות התמונות ואת האריזות השליכו ללא ניד עפעף על הרצפה. בעל החנות לא נראה מתרגש במיוחד "אין דבר אני אאסוף הכל אחר כך", אמר.
היחס המזלזל וחוסר העניין המופגן כלפי הניקיון הסביבתי, חוסר האונים והאדישות אל מול העזובה וההזנחה נמצאים בסתירה לאמוּר במקורות הלכתיים רבים, המייחסים משמעות לַניקיון האישי, לנִקיון הסביבה, למִחזור, לשמירה על הסביבה הקרובה ועל העולם. היהדות מציבה תשתית מוצקה ורחבה של הנחיות לשמירת איכות הסביבה. שמירה זאת על הבריאה היא חלק מן הכבוד שאותו חייב אדם לחלוק עם בורא-עולם. למרות-זאת - חלק ניכר מהציבור החרדי מקדיש תשומת לב לנקיון הגוף, הבגדים והבית, אך כמעט שאינו שם לב לנקיון הסביבה הקרובה לביתו, לרחוב או לשכונה ולא כל שכן - לאיכות הסביבה בהיבט הגלובלי. מכאן - שאין דחייה כוללת של אתוס הניקיון בחברה החרדית, אלא שבמציאות מתקיים פרדוקס בו היחס לְנִקיון הספירה הפרטית נמצא במקום גבוה בסולם הערכים, ולכן מקפידים בו רוב האנשים, ואילו היחס לנקיון הספירה הציבורית נמצא בתחתית סולם הערכים (אם בכלל) ולכן סביבת המגורים מלוכלכת ומוזנחת ברוב אזורי המגורים החרדיים.

חוקרים שונים (יוסף שלהב, מוטי קפלן , שמואל חן ) הציעו הסברים משני סוגים עיקריים לפרדוקס של איכות סביבת המגורים. האחד - הסברים היסטוריים-סוציולוגיים והשני - הסברים העוסקים בהיעדר פסיקה הלכתית בנושא. בהמשך לכך - גם מחקר זה מציע הסבר לאיכות הירודה של סביבת המגורים בחברה החרדית. ההסברים המפורטים בגוף העבודה עוסקים בספקטרום רחב של סיבות - החל בפרקטיקה של חיי היום-יום, דרך חוסר המוּדעוּת, וכלה בטיעונים שעניינם חשש חרדי מעיסוק אידיאולוגי באיכות הסביבה. בינות לטיעונים השונים שהועלו במחקר הזה ובמחקרים נוספים מתחדדת השאלה הבאה: הרבנים וההנהגה החרדית ידועים בהשפעתם העצומה על הציבור החרדי, וזה מורגל לציית ללא עוררין להוראות של הרבנים ושל גדולי הדור בכל דבר ועניין. מהו תפקידה של ההנהגה הזאת בכל אותם עניינים? עד היום לא הוציאו הרבנים כל הודעה או פסיקה המחייבת לשמור על הניקיון ברשות הרבים, לטענתם – מפני שלא נשאלו על כך. לכן רואה הציבור החרדי את עצמו חופשי לנהוג ככל העולה על רוחו בנושא זה. ברוב תחומי החיים ישנן הוראות ברורות והפרה שלהן גוררת סנקציות. כאשר אין הוראות מדויקות, זהו פתח להתפרקות ונראה כי הדבר מנוצל עד תום.

כיום, כאשר אין עניין ציבורי רחב בנושא של נקיון סביבת המגורים, יש לדעתי, בטיעוני הרבנים משום התחמקות מסוימת ממבט ישיר ונוקב בעיני המציאות. ראשית, התחומים המוקפדים של הניקיון האישי והביתי הם באחריותה של האשה, ולכן קל מאד להפעיל את אכיפת הסמכות הרבנית בנושא באמצעות הגברים הדואגים למילויה בביתם. באותה מידה קל להתעלם מהתחומים אשר מחוץ לבית שבהם יידרשו גם הגברים להתאמץ ולפעול לטובת הנושא. מכאן שאף גבר אחד לא ישאל את הרבנים לגבי נושא שהפסיקה בו עלולה לדרוש ממנו מאמץ שהוא אינו חפץ בו. רמז על כך הרב לייבוביץ כפי שצוטט אצל שלהב וקפלן : "על האברך הצעיר המתחיל לגדל משפחה מוטל עומס רב והוא מוטרד בדאגות רבות, כך שענייני הניקיון ואיכות הסביבה יורדים למקום נמוך מאד בסדר העדיפויות שלו."

שנית, הסביבה החרדית המוזנחת משרתת, לדעתי, אינטרסים פוליטיים של פרנסי הקהילה. הסביבה המוזנחת משדרת לָעובר ברחובותיה עוני. יצירת תחושה זאת מיתוֹספת ובאה לאשש את התפיסה המקובלת בדבר עוניה של החברה החרדית. יצירת אווירת העוני מנוצלת על-ידי העסקנים החרדיים להשגת תקציבים מהמדינה ותרומות מנדבנים שונים.

למרות ההתעלמות של הממסד הרבני מחשיבותה של איכות הסביבה נראה כי בציבור החרדי מתחילים יחידים בעלי תודעה סביבתית ואכפתיות קהילתית לדחוף להעלאת הנושא לסדר-היום הציבורי. שינוי הנורמות מתבטא ממש בימים אלו במוּדעוּת ההולכת ומתפתחת ביחס לערך הניקיון בסביבת המגורים. עדות לכך מצאתי בשלטים קטנים שאותם תלו אנשים פרטיים ליד ביתם ובהם ביקשו לשמור על הנקיון. כך מצאתי גם בדבריהן של נשים שניסו לשנות ולהנחיל ערכי ניקיון גם מחוץ לדירת המגורים, ובאופן משמעותי יותר - גם בכתבות בעיתונות החרדית שעסקו ברצון לשנות את סביבת המגורים ולטפח אותה. הכתבות בעיתונות משמעותיות מפני שבכל העיתונים פועלות ועדות רוחניות המחליטות מה אפשר/ראוי לפרסם ומה לא. אם התקבל אישור לומר את הדברים בקול רם, הרי שיש הסכמה ממסדית לשינוי העומד לחול. הערים החרדיות החדשות הן דוגמא לשינוי שכבר קרה, שכן סביבת המגורים בהן נקייה ומטופחת. דחיפה נוספת לכיוון השינוי מתבטאת בהקמת העמותה "חרדים לסביבה" על-ידי הרב יהודה גנוט. מטרת העמותה הזאת היא החדרת ערכי שמירה וטיפוח הסביבה במגזר החרדי. עמותה נוספת שאיננה חרדית אך מקיימת פרוייקטים במגזר החרדי היא "שומרה לסביבה טובה". העמותה הזאת עורכת תחרות חיבורים בנושא "הסביבה בהלכה ובמחשבה". החיבורים הזוכים מוּצאים לאור בחוברת מתוך מטרה לעורר את המוּדעוּת של הציבור החרדי לקיומן של הלכות העוסקות באיכות הסביבה. הקמתן של העמותות הללו והאפשרות שניתנת להן לפעול בקהילה ובבתי-הספר מעידה גם היא על השינוי המתחולל ביחסה של החברה החרדית לאיכות הסביבה.

האם בתרבות החרדית אפשרי שינוי בתחום היחס לסביבת המגורים?

המענה לשאלה זאת מורכב, מפני שהוא קשור בתחזית עתידית שהיא מחוץ לגדר המחקר האמפירי. למרות-זאת - ישנם רמזים לכך ששינוי כזה אפשרי ואפילו ריאלי - אמנם לא בטווח הקרוב אבל בהחלט בטווח הרחוק. השינוי הזה יתרחש כתוצאה מצירופם של גורמים אחדים. ראשית, העלייה הצפויה ברמת ההשכלה הכללית-מקצועית וברמת החיים הכללית תיצור ציפיות חדשות גם בתחום הסביבה הפיזית. משפחה שתקנה נכס יקר - דירה גדולה ואסתטית בבניין מטופח ונאה – תשתדל לשמור עליו. שנית, אנשים החיים במרחב נקי ומסודר (כמו, למשל, בערים החרדיות החדשות) נוטים להתאים את עצמם לסביבה הנקייה, ולהקפיד יותר גם על הסביבה הקרובה. כך קרה בנושא נקיון השירותים הציבוריים בישראל. כאשר השירותים היו ברמה נמוכה מאד, אנשים טינפו את הכל. כאשר עברו לעידן הקרמיקה, החלו אנשים לשמור יותר. שלישית, המגע ההדוק יותר - פיזית ותרבותית - בין האוכלוסייה החרדית לבין האוכלוסייה החילונית יביא לכך שהמוּדעוּת לאסתטיקה, לבריאות ולאיכות חיים ההולכת ומתחזקת בחברה החילונית תחלחל בסופו של דבר גם לתרבות החרדית. רמזים לַחלחול הזה קיימים כבר כיום, והם באים לידי ביטוי בשיחות פרטיות ויותר מכך - בעיתונות החרדית. כך, למשל, בעיתון "משפחה" צוטטה אשה שאמרה: "הילדים שלי תמיד מתלוננים שהאזורים החרדיים הכי מגעילים." אשה אחרת הוסיפה: "הילדים שלי אומרים: בואי נעבור את הכביש לאזור החילוני, שם אף אחד לא מעז בחיים לעשות את זה. כלום, הכל ירוק, הכל פורח."

תקדים מעניין המחזק את ההערכה שלי הוא איסור העישון. מדובר כאן בנושא הקשור לניקיון, לבריאות לאסתטיקה ולמשמעת עצמית וחברתית. היות שכך, הוא רלוונטי לתחזית. כלומר - אפשר בהחלט להתבונן בתהליך שהתרחש ביחס לעישון (שבעבר היה מאד נפוץ בחברה החרדית) כמשהו המבשר מגמה של שינוי היכול להתקיים גם בתחומים משיקים.

בעבר היה היתר לעשן ביום-טוב עקב "מלאכת אוכל נפש", כלומר - ההיתר לעשות חלק מהמלאכות ביום-טוב מפני שהמעשה טוב לכולם. הדברים השתנו עם הזמן, וכיום רבים האנשים אשר להם העישון מפריע. מכיוון שכך התעורר הצורך לשנות את הפסיקה. לא כל הרבנים הגדולים מסכימים לשינוי ועקב המחלוקת אין החלטה חד-משמעית, כמפורט להלן. כבר לפני שנים אחדות התעוררה בשיח הציבורי החרדי שאלת העישון ונזקיו לבריאות. רבנים החלו להוציא לאור ספרים נגד העישון ובהם נימוקים הלכתיים האוסרים את העישון (במיוחד פעיל בנושא הרב יחזקאל אסחייק). הנימוקים האלה מסתמכים על הלכות שונות העוסקות בעיקר בשמירת הנפש (פיקוח-נפש דוחה הכל, ונשמרתם מאד לנפשותיכם, הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא), ובאיסור על פגיעה בגוף (העולם ומלואו שייכים לקב"ה ואין האדם רשאי לחבל בגופו, צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין ומחלימים, אסור לסמוך על הנס, אין אדם רשאי לחבול בעצמו, איסור התאבדות אפילו אם היא איטית וממושכת, איסור בל תשחית). גדולי הרבנים נחלקו ביניהם בדעות האם יש לאסור את העישון באופן כוללני. הרב וולבה אסר את העישון וציין כי אסור לקצר את חייו של גוסס אפילו בדקה אחת או בשניות ספורות, קל וחומר שאסור לאדם לקצר את חייו בחמש דקות על-ידי עישון סגריה אחת. רבנים אחרים ובהם הרב אויערבאך, הרב אליישיב, הרב בלייך, הרב יוסף ועוד מסכימים כי יש להימנע מעישון אבל הם טוענים שהעישון איננו אסור על-פי ההלכה, ונוסף על כך הם טוענים כי "אין גוזרים גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה". כלומר - אי מילוי מוחלט של הוראה מסוג זה מהווה זילות כבודם של הרבנים. טענה נוספת נעוצה בהעדר היכולת לרבני זמננו לגזור גזֵרות על כלל ישראל, ולכן לדעתם הם יכולים להשתמש בהטפה ובשכנוע בלבד. טיעון אחר שהועלה הוא "שומר פתאים השם" כלומר - האל ישמור את הפתאים המעשנים מהסכנה האורבת להם. עקב המחלוקת יצאו חשובי הרבנים (אליישיב, שטיינמן, שפירא, ליפקוביץ, קרליץ ואויערבאך) בבקשה אל הציבור: "הננו פונים בזה להיקרים והחביבים צעירי עמנו שעדיין אינם קשורים להרגל הרע הזה, שסופו יכול להיות גרוע מאוד, והוא הרגל עישון הסגריות. אנא אחי, אל תרעו לעצמכם ולסביבתכם ואל תרגילו עצמכם בזה, כי תורתנו הקדושה היא תורת חיים "וחי בהם". שמירת הבריאות, ובפרט ועל אחת כמה וכמה בדבר שלדעת הרופאים הוא מזיק ממש. וכל מי שיכול למנוע מעצמו ומאחרים מלעשן – מחויב למנוע. ולמי שכבר הורגל בזה, חובה עליו להשתדל בכל האפשרות להיגמל מזה, ובודאי שעליו להימנע מלעשן במקום ציבורי, במקום שאחרים שואפים את העשן."

הוראה/בקשה זאת מולאה בקפידה ורבים נמנעים מעישון בפרהסיה, ומשתדלים להפסיק לגמרי לעשן. נוסף על כך - הוקמה עמותה חרדית "חביב" (בראשותו של הרב חיים גרינברג) אשר שמה לה למטרה להפסיק את העישון בציבור החרדי. העמותה פועלת בשיתוף עם קופות-החולים השונות ועם "האגודה למלחמה בסרטן", באמצעות מבצעי הסברה בעיתונות ועל לוחות המודעות וכן באמצעות פנייה לרבנים להוצאת קריאות כגון אלה שהוזכרו לעיל. פעולות אלו החלו נושאות פרי, ובדצמבר 2007 פרסם העלון החרדי "איש לרעהו" כתבה תחת הכותרת "תופעה חדשה: בחור מעשן שווה הרבה פחות ב'שוק השידוכים'!!!" בכתבה רואיינו שדכנים ושדכניות מהמגזר החרדי אשר קבעו פה אחד כי בחור ישיבה מעשן פשוט "שווה פחות בשוק השידוכים". הבחורים המעשנים מוזהרים בעלון כי "אם עד היום ידענו שהעישון מזיק לריאות, ללב וללחץ הדם, לאחרונה אנחנו עדים לתופעה שהולכת ומתפתחת בצעדי ענק. בחורים מעשנים מקבלים תשובות שליליות לשידוך ברגע שהצד השני מגלה שהם מכורים לניקוטין". "למה שהאישה תסכים לסבול את, תסלחו לי, סרחון הסיגריות? ואת צבע השיניים? ולמה שהיא תסכים שבעלה לעתיד עוד ישרוף על כך כסף?" תהתה השדכנית אסתר סלומון. בעלון צוטטו עדויות נוספות של שדכנים על תגובות ששמעו מהורים שהוצע לבתם שידוך עם בחור מעשן: "אצל הבת שלי זה בבחינת יֵהָרג וּבל יעבור", "אני לא מוכנה להכניס את עצמי מלכתחילה, ובאופן מודע, לָ'מחלה' (לא נוהגים במגזר החרדי לנקוב בביטוי המפורש - 'סרטן', ה.ח.) - הרי העישון פוגע לא רק בבריאותו של המעשן, אלא גם בבריאותם של הסובבים אותו!". השדכנים ציינו "שזה כמעט הסטנדרט שקיים כיום!". עוד מעידים השדכנים כי אחוז המעשנים בישיבות ירד מ- 60% ל- 30%. גם אם המספרים הללו אינם עומדים בדרישות המדגם הסטטיסטי הרי שיש בהם להעיד על מגמה ברורה לצמצום התופעה.

הנה כי כן, מדובר בדינמיקה חברתית שנוצרה בציבור החרדי כתוצאה מהשפעת הלכי רוח מודרניים, ללא שום קשר להלכה וללא התערבות החלטית של הרבנים. מעל לכל - מדובר בנורמה הקשורה לניקיון, לאיכות האוויר ולבריאות.

מדרך ההתייחסות לנושא העישון עולות שלוש מסקנות. האחת היא כי כאשר השיח הציבורי עוסק בנושא מסוים, ויש מי שמבקש את דעתם של הרבנים, הם נענים לבקשה ומתייחסים לנושא האמור. מסקנה שנייה - הציבור החרדי מאד ממושמע וקשוב למנהיגיו, וגם הוראה המהווה קושי פיזי ומנטלי למכורים לעישון מתבצעת על-ידיו. מסקנה שלישית - באמצעות סירובן להשתדך לבחור מעשן מובילות הנשים שינוי חברתי "בשטח", "מתחת לאפם" של הרבנים. מכאן שאם יתהווה בציבור החרדי עניין בנושא איכות סביבת המגורים ונקיונה, ונוסף על כך - אם תקום עמותה שתטפל בקידום הנושא, הרי שגם דעות הרבנים יינתנו והן תוכלנה להיות פשוטות יחסית למילוי. מכאן קצרה הדרך לשינוי הנורמה בתחום הניקיון בבנייני המגורים ובסביבתם.

את האיסור "בל תשחית" שאפשר להשליכו על קשת רחבה של סוגיות הקשורות לאיכות הסביבה מכירים היטב בציבור החרדי, ולדעתי, אפשר לנצלו בקלות לקידום כל התחומים של איכות הסביבה. כך, למשל, יכול הממסד החרדי להתנות מתן תעודת כשרות למפעלים שונים לא רק באמצעות בדיקה של שמירת השבת במפעל ומילוי חוקי הכשרות אלא גם באמצעות השמירה על הסביבה. נוסף על כך,הרבנים יכולים לעודד מִחזור בהתאם לתיאור המִחזור שהיה נהוג כבר בבית-המקדש. במציאות לא רק שהרבנים לא עודדו זאת אלא שכאשר חוקקו את החוק המחייב מִחזור של מיכלי שתייה הוא לא הוחל על בקבוקי שתייה בנפח ליטר וחצי שהם עיקר הצריכה במגזר החרדי. "הם הוצאו מחובת המִחזור בלחץ הפוליטיקאים החרדיים, כדי לא להכביד על משפחות חרדיות ברוכות ילדים." בתלמוד הבבלי מצוין כי על-מנת להַדר במצווה מסוימת אפשר להעלות את עלוּת הקיום של המצווה בשליש מעלוּת קיום המצווה שלא בהידור - "אמר ר' זירא בהידור מצווה עד שליש במצווה" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת בבא קמא, ט' ע"ב). אם לייחס זאת לנושא איכות הסביבה - אפשר לעודד שימוש במוצרים ידידותיים לסביבה אף אם עלותם יקרה יותר.

תהליך השינוי יכול להתרחש כהרף-עין, כפי שמציע מלקום גלדוול Gladwell בתיאוריה הסוציולוגית המכוּנה "Tipping Point" - נקודת המפנה, נקודת המסה הקריטית. בספרו בוחן Gladwell מה גורם לפעולה חברתית לתפוס תאוצה וללכוד מספר רב של אנשים, ומציג גישה חדשה להבנת הסיבה לשאלה למה שינוי מתרחש לעיתים תכופות באופן בלתי צפוי ובלתי חזוי. הוא מכנה שינויים אלה בשם "מגֵפות חברתיות" ומנתח את דרך התרחשותן בהתאם להתרחשותן של מגֵפות הנגרמות על-ידי חיידקים. הוא מציין כי דברים יכולים להתרחש בבת-אחת, ושינויים קטנים יכולים להביא להבדל ענק ולמציאות חדשה. התיאוריה שואבת את כוחה מהפסיכולוגיה, מהסוציולוגיה ומהאפידמיולוגיה, ומשתמשת בדוגמות מעולם העסקים, החינוך, האופנה והמדיה. Gladwell לוקח תיאוריות ורעיונות ממדעי החברה ומראה איך הם יכולים להיות רלוואנטיים לחיינו. הוא מתאר את התהליך המוביל לנקודות מפנה ולנקודות ההחלפה של הפרדיגמה כתהליך מהפכני שקשה לנבא את הבשלתו.

חילונים – חרדים, נתיב דו-סטרי

החברה החרדית החלה את דרכה בארץ לאחר שתי טראומות קשות. האחת - "טראומת הסחף": בעקבות תנועת ההשכלה אשר סחפה צעירים יהודים רבים מתוך בתי-המדרש ולימוד התורה אל ההשכלה המודרנית ובאמצעותה - אל החילוניות. הטראומה השנייה היתה השואה בה נרצחו מיליוני יהודים חרדיים, וקהילות שלמות על מנהיגיהן הוכחדו. כתוצאה מכך ומתוך מטרה לשקם את ההרס הנורא הקימה החברה החרדית בארץ סביב עצמה חומות בצורות כדי להתגונן מפני החילוניות בכלל וההשכלה החילונית בפרט. במקביל עודדה החברה החרדית את הצעירים להמשיך וללמוד גם לאחר נישואיהם על-מנת להחזיר לעולם התורה את גדולתו ואת עוצמתו.

באותו זמן אימצה החברה החילונית בחדווה את כל הִלכות העולם המערבי בתחומי המדע, האמנות, המזון, תרבות הפנאי וחידושי הטכנולוגיה אך גם את תחלואיו ואת בעיותיו – החומרנות, ההתמכרויות, האינדיווידואליות המוקצנת ועוד.

במקביל התפתחו סטריאוטיפים וסטיגמות הדדיות בין שתי החברות, בין שני העולמות. כיום, לאחר שעברו כשישים שנה של חיים במקביל, התחזקו שתי החברות. החברה החרדית במיוחד בטוחה יותר בעצמה, בגודלה ובכוחה. לפיכך - בשנים האחרונות ניכרים יותר ויותר תחומים שבהם החברות הללו מוכנות לפתוח חלונות קטנים זו לזו. להקשיב ולאמץ (לעיתים באופן לא מודע) פיסות חיים זו מזו.

השפעות החברה החרדית על החברה הכללית

החברה החרדית "מייצאת" חלק מאיכויותיה המוסיקליות לחברה החילונית. ראשונת הלהקות החרדיות אשר נכנסה לַמוּדעוּת של החברה החילונית היא להקת "אוף שמחעס" שהוקמה באמצע שנות ה-90 ושילבה מוסיקת דאנס, האוס וראפ עם טקסטים חרדיים. הלהקה אף השתתפה בתחרות הקדם-אירוויזיון ב- 1996. ישי לפידות שייסד את להקת "אוף שמחעס" הקים גם את להקת הילדים "הקינדרלעך" אשר זכתה להכרה על-ידי המגזר החילוני. הזמר טל שגב, שחיבר ללהקה החסידית "שלהבת" ויצר איתם גרסה מחודשת לשירו "על הברכיים", הלך בעקבותיהם. בימים אלו המוסיקה החרדית הולכת ותופסת לעצמה מקום של כבוד בפלייליסט השבועי בגלגל"צ, המסמל את לב המוסיקה החילונית העכשווית. רוב האמנים שהתקרבו לדת או הפכו ל"בעלי-תשובה" מוציאים שירים בעלי תכנים דתיים ומוסיקה חסידית ואלה מנוגנים לעיתים תכופות בתחנות הרדיו החילוניות. רשימת האמנים כוללת את יונתן רזאל ואביתר בנאי (בשיר "ציון"), שולי רנד (בשיר "אייכה"), קובי אפללו ("ים הרחמים") מאיר בנאי ("לך אלי"), עובדיה חממה ("אנא בכוח"), ארז לב-ארי (ליבבתני"), שי גבסו, יהודה סעדו, מיכה שטרית, ערן צור - ועוד.

המוסיקה החסידית משתלבת היטב בגל הרוחניות העוטף רבים בחברה החילונית ובחסותו הם מוכנים להטות אוזן למוסיקה החרדית כמו גם לקבלה, לתורת השמות היהודיים, למיסטיקה היהודית, ל"זוהר" - ועוד.

עמותות החסד, המאפיינות את המגזר החרדי כחלק מהעזרה ההדדית ומהתמיכה הקהילתית, קנו להן מקום מרכזי בהוויה